תחרות הפלה ברומח

Codex Manesse 081 Walther von Klingen.jpg]] תחרות הפלה ברומח, או ג'אוסט (Joust), הינה תחרות בין שני אבירים רכובים על-גבי סוס כאשר מטרת כל אחד מהם היא להפיל את יריבו מהסוס ברומח. התחרויות זכו לאהדה רבה בין המאה ה-14 למאה ה-16. האבירים צוידי לרוב בשלושה כלי נשק - רומח, חרב ורונדל (מעין פגיון). אביר אשר הפיל את יריבו מהסוס הוכרז כמנצח לאותו סיבוב. באם נפלו מסוסם שני האבירים הסיבוב הוכרז כשוויון וההכרעה לגביו התבצעה בדו-קרב חרבות. על פי רוב, המוביל לאחר שלושה סבובים נקבע כמנצח בתחרות.

בצורתו הראשונית שימש הג'אוסט (כמו-כן נקרא אז טורנאי - tournai) כסימולציה של קרב אמת למטרות אימונים. לאחר התפתחות התחרויות, הביא עימו הניצחון בהן כבוד וממון רבים. המנצח זכה, על פי רוב, בשריון של יריבו (אשר במונחים של ימינו - השתווה במחירו בערך לשוויו של בית). לפיכך, אבירים רבים התעשרו בתחרויות אלו אך רבים גם הפסידו את כל כספם.

כתבי יד מימי הביניים מלמדים כי האימון הראשוני לג'אוסט, ברכיבה, נעשה על גבי סוס עץ עם גלגלים אשר נגרר על ידי מספר עוזרים. החניך נדרש לפגוע בלוח אשר רופד בחבל (על מנת למנוע החלקה של קצה הרומח על פני הלוח). בחלק מלוחות המטרה היה חריץ דרכו השקיף המאמן על החניך. בתרגולים מתקדים עם סוס אמיתי נעשה שימוש במטרה מסתובבת.

סגנונות

Jousting renfair.jpg קיימות שתי וריאציות עיקריות של התחרות - או פלייסאנס (au Plaisance - "בעונג", "בעדינות") מתייחס לתחרויות למטרות תענוג של המתחרים והקהל בטורניר, בהן נעשה שימוש ברומחים קהי-קצוות. או אוטראנס (au Outrance - "בהפרזה", "בהגזמה") התרחש לרוב בעיתות מלחמה בשדה הקרב - נעשה בו שימוש ברומחים חדי-קצוות, והוא נמשך עד מות אחד (או שני) הלוחמים. עם זאת, גם בקרבות "מעודנים" נגרמו פציעות קשות ואף מוות. גורם סכנה לדוגמה - נטייתו של מגן הפנים בקסדה להתרומם במהלך הדהירה, ולחשוף בכך לפגיעה את פניו של האביר.

באנגליה נפוצה צורה נוספת של התחרות בה חולקו נקודות עבור שבירת רומחים. הרוכבים דהרו זה מול זה משני צידיה של גדר עץ נמוכה, והקרב נפסק מיד עם נפילתו של מי מהם. הנקודות ניתנו עבור שבירת הרומח על ידי פגיעה מדויקת ביריב.

ציוד

השריון

תחרויות הפלה ברומח נפוצו לראשונה בעת העתיקה וזכו לפופולריות עד המאה ה-16. במשך תקופה ארוכה זו חלה התפתחות באמצעי המיגון בהם השתמשו האבירים. בתחילה היו נפוצים שריון השרשראות, קסדה יצוקה (Helm) ומגן. החל במאה ה-15 נפוץ השימוש בשריון הלוחות. לעתים הורכב שריון זה מחלקי מיגון, בעיקר לחזה, אשר ניתן היה להסיר למטרות רכיבה תחרותית ולהרכיב מחדש, על פי צורך, לקרב. בדומה, התפתחות הקסדה הסגורה הובילה לקסדות עם רכיבי מיגון נלווים. כאשר שהתחרויות נהיו יותר ממוסדות וכוחם של חיל הפרשים בשדה הקרב קטן, החל להתפתח שריון לוחות מיוחד לטורנירים. שריון זה היה עבה וכבד יותר, ותוכנן לספק הגנה מוגברת לאביר, בייחוד כנגד מכת רומח. שריון כזה יכל להגיע למשקל של פי 3 ומעלה משריון רגיל, דבר ההופך אותו לבלתי מעשי בקרב אמיתי עקב הפגיעה בניידות. חלק משריונות אלה כללו הגנה מוגברת לאזורים שנטו להיפגע מרומחים ותושבת מובנת לרומח.

הרומח

שימושו העיקרי של הרומח היה להפיל לרצפה יריבים רכובים על סוס. אביר טיפוסי בימי הביניים נשא עימו, לרוב, כלי נשק נוספים. כלי הנשק הנלווים השתנו בהתאם לתקופה, סוג התחרות וכן בחירת המתחרים.

בימינו, תחרויות הפלה ברומח נעשות למטרות הדגמה ושעשוע בלבד והרומחים נעשים מעץ קל שנועד להישבר בקלות. אולם, בג'אוסט אמיתי היו הרומחים עשויים מעץ אלון מלא ונישברו רק בפגיעה עוצמתית במיוחד. אף על פי שהרומחים הקהים לא חדרו את השיריונות - היה צורך בריפוד רב ברתמות אותן לבשו האבירים.

ציוד רכיבה

הפרש רכש על אוכף ושלט בסוס בעזרת משוורת (ארכוף) ודורבנות. שיטת רכיבה מתקדמת זו אפשרה לאביר להשתמש בשני ידיו ללחימה.

תחרויות הפלה ברומח בימינו

בתחרויות ג'אוסט בימינו מנסים פרשים לבצע פעלולים שונים באמצעות רומח, לרוב ביריד המדמה את החיים בתקופת הרנסאנס או בפסטיבלים שונים. בנוסף לדו-קרב הרומחים המסורתי ניתן להתחרות גם בפגיעה בירקות וחפצי עץ, או בהשחלת הרומח דרך טבעת.

בגרסה המהווה את הספורט האישי הרשמי של מדינת מרילנד בארצות הברית נערכת תחרות השחלת הטבעות לפי שלבים - כאשר בכל שלב קטן קוטר הטבעת. בגרסה אחרת של התחרות המטרה הינה כפיס עץ המונח על הרצפה ושנועד לדמות יתד-אוהל בה יש לפגוע עם קצה הרומח. התחרות מדמה את פשיטות ההפתעה שערכו חילות פרשים על מחנות האויב ובהן מוטטו עליהם את אוהליהם באמצעות הרומח על מנת ליצור בהלה.

בעיירה האיטלקית ארצו (Arezzo) מתקיימת מדי שנה תחרות ג'אוסט מסורתית אשר מקורה בימי מסעות הצלב. המתחרים לובשים מדים בצבעים המייצגים אזורים שונים בעיירה ופוגעים במטרה מרובעת המוצמדת לידה של בובת-עץ בדמות מלך סאראצני (כינוי לעמים הבדווים בסיני בתקופה הרומית אשר מאוחר יותר שימש גם כינוי ערבים ומוסלמים בסיציליה ודרום-איטליה). בידה השנייה של הדמות "חתול שלושה-זנבות" - שלושה שרוכי עור ובקצה כל אחד כדור עץ כבד. המתחרים מסתערים על המטרה ברומח עם קצה עשוי מגיר וזוכים בניקוד לפי דיוק הפגיעה במטרה - אך יחד עם זאת עליהם להתחמק מפגיעתם של כדורי העץ.

ראו גם

ימי הביניים | כלכלה, חברה ותרבות בימה"ב