תוצר מקומי גולמי

תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) הוא מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים במהלך תקופה נתונה. נתונים אלו מבוטאים במונחים של כסף. המונח שונה מתוצר לאומי גולמי (תל"ג) בכך שהוא מוציא מכלל החישובים העברות כספים בין מדינות, כך שהחישוב כולל למעשה את התוצר שנוצר בתוך מדינה מסוימת ולא את התוצר שנתקבל בה.

כלכלנים רבים רואים בעלית התמ"ג סימן חיובי, שכן עליה כזו מעידה לעיתים קרובות על עליה בצריכה ובהשקעות, וההנחה היא שככל שאנשי מדינה מסוימת צורכים יותר- כך רמת חייהם ואושרם עולים, והם באמת קונים יותר ויותר מוצרים הנחוצים להם לאורח חיים טוב יותר.

חישוב התמ"ג

בחישוב תמ"ג ישנם המבחינים בין חישוב תמ"ג נומינלי (או תמ"ג כסף), המתייחס לערכי כסף שהוצא בתקופה מסוימת; ותמ"ג ריאלי (או תמ"ג לפי "מחירים קבועים") הכולל התאמה לאינפלציה באותה שנה.

משוואת החישוב המקובלת לתמ"ג היא הבאה:

תמ"ג = צריכה + השקעות + יצוא - ייבוא

כלכלנים, החל משנות החמישים, מעדיפים לעתים קרובות לפצל את הצריכה הכוללת לצריכה פרטית ולצריכה ציבורית (כלומר, ממשלתית). ההנחה שביסוד הפיצול היא שמוקד תשומת הלב של כלכלנים ושל המדיניות הכלכלית צריך להיות בשינוי או השפעה על הצריכה הפרטית, כשהצריכה הממשלתית נחשבת ממריץ "חיצוני" לכלכלה הלאומית. מכאן נובעת הנוסחה התקנית המתוקנת הבאה:

תמ"ג = צריכה פרטית + ממשלה + השקעות + ייצוא נטו

צריכה פרטית: נחשבת לצריכה המבוצעת על ידי תושבי המדינה על מוצרים ושירותים סופיים. המדידה כאן היא רק לתוצרים סופיים, ולא לתוצרי ביניים או קנייה ומכירה של נכסים. כך, לדוגמה, כאשר חקלאי מוכר חיטה לאופה המכין ממנה קמח, העסקה אינה מחושבת בתמ"ג. באותו מטבע, אם אדם רוכש פסל של אוגוסט רודן במכירה פומבית, הרכישה לא תחשב בתמ"ג, כיוון שפעולה כזו ניתן לבצע פעמים רבות, אך שכרו של מבצע המכירה הפומבית דווקא כן ייחשב, משום שזהו שירות "סופי".

השקעות מוגדרות כהשקעות עסקיות בתשתית או הוצאה אחרת שכוונתה להפיק החזר עתידי באמצעות פעילות עסקית כמו הכשרה, מחקר ופיתוח, שיווק, גיוס עובדים, וכדומה. פעולות של השקעה במוצרים פיננסיים (לדוגמה, קניית אגרות חוב, מניות או מטבע חוץ) אינן נכללות כיוון שהשקעות כאלו נחשבות ל"חסכון". הטעם להבחנה הוא הטיעון שקניית מוצר כמו אגרת חוב או מנייה מהווה רק שינוי נומינלי בבעלות, ואינו מופנה לייצור או לפעולה יצרנית, ולכן תשלום העברה כזה אינו יכול להיות מחושב בתמ"ג.

ממשלה: כולל את סך כל ההוצאה הממשלתית. היחס בין שיעור ההוצאה הממשלתית לתמ"ג כולו נחשב בעיני כלכלנים רבים חשוב כדי להבין תופעות של דחיקה החוצה (Crowding Out) של השקעות ופעילות לא ממשלתית, אם היחס משתנה משמעותית לטובת הוצאות ממשלתיות.

יצוא נטו: כולל את היצוא הגולמי פחות הייבוא הגולמי. היצוא מוסף למכלול משום שהוא חלק מהתוצר במדינה. הייבוא מופחת משום שמוצרים מיובאים ייכללו תחת הסעיפים הקודמים ולכן יש להפחיתם כדי למנוע חישוב היצע חיצוני כמקומי. חשוב בהקשר זה לשים לב כי כאשר יצרן רוכש דלק לצורך ייצור, הרכישה לא תחשב בתמ"ג, משום שאין זה מוצר סופי לצריכה פרטית. לעומת זאת, כאשר יצרן מייצא דלק, הייצוא נחשב בחישוב התמ"ג.

השוואות חיצוניות

לצורך השוואות בין מדינות נקוטות מספר שיטות השוואה המנסות לנטרל השפעות נומינליות (כלומר- השוואות הנובעות מערכו השונה של הכסף במדינות השונות.):

השוואה על בסיס שער חליפין: מאפשרת השוואה בין מדינות בהן התמ"ג נמדד במטבעות שונים. בהשוואה כזו התמ"ג מחושב לפי שיעורי החליפין המקובלים בשוקי המטבעות הבינלאומיים. כך, לדוגמה, שער השקל הישראלי יוכפל או יחולק בשיעור מסוים כדי לקבל את ערך התמ"ג במטבע מקובל. מדידה זו מהווה מצביע מהימן יותר לכוח הרכישה הבינלאומי של מדינה וכוחה הכלכלי היחסי. למשל, אם התמ"ג הישראלי לנפש הוא 90,000 שקלים, כדי להשוותו לתמ"ג האמריקאי נראה מה שוויו בדולרים ונחלק בשער החליפין, אם שער החליפין הוא 4.5 שקלים לדולר, ערכו של התמ"ג בדולרים יהיה 20,000.

כוח רכישה בשער חליפין: בהשוואה כזו התמ"ג מחושב על פי השוואת כוח רכישה (PPP) של כל מטבע ביחס לתקן מסוים (לרוב הדולר האמריקני). מדידה זו מהווה מצביע מהימן יותר לכוח הרכישה של תושבי מדינה מסוימת ומפצה על חולשה אפשרית של המטבע בשווקים הבינלאומיים. לדוגמה: אם התמ"ג בהודו שווה לתמ"ג הישראלי, ההודים עדיין יוכלו לקנות יותר מוצרים באותה כמות כסף כי המחירים שם זולים יותר. לכן השוואה ישירה של דולר בישראל לדולר בהודו יכולה להיות פגומה, וצריך לתקנה על פי שיטת השוואה זו.

רשימה של תמ"ג של מדינות שונות ב-2003 על פי שתי שיטות הדירוג מופיעה כאן.

ההבדלים שיוצרים הדירוגים לפי השיטות השונות ניכרים למדי. לדוגמה, בנתונים לשנת 2000 עשר המדינות הראשונות לפי מדידת שער חליפין לנפש הן לוקסמבורג, נורבגיה, ארצות הברית, שווייץ, דנמרק, יפן, אירלנד, ליכטנשטיין, איסלנד ומונקו. ברשימה לפי כוח רכישה נעדרות יפן, ליכטנשטיין, ואיסלנד, ובמקומן מופיעות סן מרינו, קנדה, ובלגיה.

בעיות במדידות תמ"ג

בעיות דיוק במדידה

כמה וכמה כלכלנים הצביעו על חולשות בולטות במדידות התמ"ג. אחת הבולטות בהן היא התעלמות מפעילות שוק שחור, שבמדינות מסוימות עשויה להוות חלק בולט מהתמ"ג. בישראל, לדוגמה, מוערכת הפעילות בשוק השחור בכמה אחוזים מכלל מחזור העסקאות בשוק. מאחר והתמ"ג מודד רק אספקת שירותים ומוצרים סופיים, סביר להניח כי משקל העסקאות "בלי חשבונית" שאינן מובאות בחשבון בתמ"ג גדול אף יותר.

בעיה משמעותית אחרת היא שמדידתו היא כמותית ולא איכותית. לדוגמה, אם אדם שכר קבלן שיפוצים אחד כדי לבצע תיקונים, לא היה שבע רצון מהם והזמין קבלן שיפוצים שני כדי להחזיר את המצב לקדמותו, שתי הפעולות תרשמנה בתמ"ג, למרות שבפועל ה"תוצר" היה אפס. כך יהיה, לדוגמה, גם בעקבות פעולות ייצור המחוללות נזק סביבתי ותיקון הנזק הזה: הייצור והתיקון יירשמו שניהם בתמ"ג.

בעיה אחרת היא של צמיחה מדומה בתמ"ג. לדוגמה, עליית מחירי הנפט עשויה להביא לצמיחה מרשימה בהכנסותיה של מדינה, כאשר למעשה לא היה שינוי כלל בתוצר במדינה.

בעיות עקרוניות

בעיה עמוקה ויסודית הרבה יותר קשורה לעובדה שהתמ"ג, מדד התוצר המקומי הגולמי, אינו מודד למעשה תוצר אלא את ההוצאה המצרפית. למעשה, שני המדדים זהים, בהבדל שבהוצאה המצרפית מוצאים מכלל חשבון מוצרים שיוצרו אך לא נצרכו (לדוגמה, סחורה במחסנים).

ההתייחסות להוצאה המצרפית הצרכנית כמשתנה הרלוונטי היחידי מעוגנת בתפישות הקיינסיאניות והנאו-קיינסיאניות, הרואות בהוצאה הצרכנית המצרפית חזות הכל. היא מוציאה מכלל חשבון לחלוטין את כל מוצרי הביניים (או "מוצרי הון"), שהם המוצרים המשמשים לייצור מוצרים סופיים. במלים אחרות, התמ"ג אינו כולל את התוצר המופק במדינה בתקופה מסוימת אלא רק את התוצר הנצרך על ידי צרכנים פרטיים וממשלה.

הרעיון שביסוד חישוב זה הוא תאוריית "הזרימה המחזורית של פעילות מקרו-כלכלית" (CFMA) ומודל "המכפיל" הקיינסיאני הגורסים שערך כל הפעולות הכלכליות מתנקז ומבוטא בערך המוצר הסופי, וספירת התוצרים שבדרך תהווה "ספירה כפולה". כך, לדוגמה, כאשר אדם קונה כיכר לחם, סכום הרכישה אמור לבטא את כל העמל, הרכישות, והמכירות שבוצעו בדרך לזריעת החיטה, קצירתה, דישתה, הובלתה, טחינתה לקמח, הפיכתו לבצק אצל האופה, הובלתו ומכירתו לבעל החנות.

הבעיה הגלויה לעין כאן היא שההשקעות ומוצרי ההון (מוצרי הביניים) אינם מבוטאים במחיר הלחם—קמח, סוכר, חיטה או שמרים הם מוצרים נפרדים—ולכן התמ"ג אינו מודד למעשה את מה שהוא מתיימר למדוד. מדידה אמיתית של התוצר הייתה חייבת לכלול תמונת מצב של כלל התוצר המיוצר, לא רק של זה החשוב לצורך התאוריה הקיינסיאנית.

בעיה קשה אחרת של מדידת התמ"ג היום היא תפישה קיינסיאנית אחרת, המבחינה בין השקעה בפעילות יצרנית לבין "חסכון" המוגדר כפעילות שלילית (מוצא מכלל מכלול התמ"ג). להפרדה זו אין יסוד במציאות, שכן חסכון הוא פעולת צריכה והשקעה מובהקת: הצרכן קונה מוצר (כסף, אגרת חוב, מנייה), כדי להמירו בשלב מאוחר יותר במוצר אחר (לדוגמה, חסכון לצורך רכישת דירה או מכונית). בזמן שהכסף שלו גדל בבנק, אנשים אחרים משתמשים בו באמצעות הבנק כדי לממן פעולות צרכניות ויצרנים משתמשים בו כדי לממן פעילות השקעה.

בעיות מוסריות בשימוש בתמ"ג

הצבת התמ"ג הגבוה, על ידי כלכלנים רבים, כמטרה אליה יש לשאוף מציבה מספר בעיות ערכיות באופן התנהלותה הכלכלית של המדינה.

ראשית, צריכה גבוהה אינה מעידה בהכרח על אושר רב יותר. לדוגמה: במדינה שנפגעה באסון גדול ובזבזה כסף רב על השיקום- התמ"ג יגדל, אך יתכן שאושרם של התושבים דווקא לא יגדל.

שנית, ישנם דברים, החשובים לאושרו של האדם, שניתנים חינם או שלא ניתן לקנות בכסף. לדוגמה: חוף ים הפתוח לקהל הרחב ללא תשלום לא יכנס כמרכיב בתמ"ג, ולעומת זאת, אם תבנה גדר סביב החוף ויגבו דמי כניסה- יכנסו התשלום עבור הבניה ודמי הכניסה לתוך חישוב התמ"ג. לא ברור שבמקרה זה צריכה המדינה לשאוף לעליה בתמ"ג.

בנוסף לכך, פעילות כלכלית המעלה את התמ"ג עלולה לגרום לנזק סביבתי כבד, שאינו נכנס לתחשיב התמ"ג כהפסד מכיוון שאף אחד לא משלם עליו כסף, והתמ"ג מודד רק את כמות הכסף שהחליף ידיים.

לקריאה נוספת

מקרו-כלכלה

Gourt Home::Gourt :: תוצר מקומי גולמי