Arc_de_triomphe_frontsimple.jpg]] תבליט הוא סוג של פסל שאינו חופשי בחלל וצמוד למשטח.

התכונה העקרית של התבליט, לעומת הפיסול, היא התאמתו ושיעבודו לאדריכלות כמו למשל בשער הניצחון בפריז, המעוטר בשישה תבליטים. תכונה נוספת של התבליט היא העומק אשר נוצר כתוצאה ממרחק האובייקטים בתבליט מן הרקע. מרחק זה קובע את הצללים הנוצרים אשר יכולים להדגיש חלקים מסוימים בתבליט. אמנם יש שימוש בעקרון זה גם ביצירת פיסול חופשי, אולם הוא עקרון עבודה חשוב ביצירתם של תבליטים רבים.

ישנם תבליטים בהן הדימוי 'יוצא' מן הרקע ובולט ממנו. תלטיטים אלו נקראים תבליט גבוה. בתבליט שקוע, לעומת זאת, הדימויים נסוגים אל תוך המשטח ושקועים בו. חוסר ההפרדה בין 'נושא' התבליט לבין הרקע שלו מוליד יצירה הנעה בין נסיון ליצירת נפחיות ותלת ממדיות לבין שטיחות.

ישנן שיטות שונות ליצירת תבליט, בהן שיטות של החסרת חומר על ידי חריטה, חציבה, ריקוע או קידוח באבן או בעץ או בכל חומר אחר. שיטות אחרות ליצירת תבליט הן שיטות בהן מוסיפים חומר כגון כיור או פיסול בחומר או בשעווה. שיטות אלו משמשות, על פי רוב, כשלב ביניים ליציקת התבליט במתכות שונות כגון ברונזה. בפיסול המודרני נוהגים להשתמש ביציקת תבליטים גם בטכניקה של יציקה על אובייקט חי (אדם או חפץ דומם אחר.

התבליט באמנות מצרים העתיקה

---

Egypte louvre 222 hieroglypes.jpg ממצרים העתיקה, מוזאון לובר]] באמנות שהתפתחה במצרים העתיקה נשמר לתבליטים מקום נכבד בעיטור חלקי מקדשים וקברים. הקומפוזיציה (מיחבר) של התבליטים הורכבה בדרך כלל מרצועות אורך שבהן דמויות, סמני כתב ואובייקטים אחרים החרוטים באבן. תבליטים אלו היו צבועים ותיארו הן את החיים באותה תקופה והן הציגו ספורי מתולוגיה מצרייים. עבור בוני הקברים, היו לדימויים הכוח לההיפך למוחשיים ואמיתיים בעולם הבא. המשטח ובו התבליט היה מלא לגמרי בדימויים ללא חלקים ריקים כיוון שהמצרים האמינו, במה שכינו חוקרים, כ"אימת הריק".

התבליט באמנות הקלאסית

---

shape_surface.jpg.]] באמנות יוון העתיקה שימש התבליט בעיקר כעיטור למצבות קבורה. הם הציגו בדרך כלל דמות המייצגת את הנפטר, לרוב חיילים. לפעמים נוספה לסצנה דמויות של מתאבלים ובני ושפחה הנפרדים מן הנפטר. כמו באמנות היוונית הקלאסית, הדמויות מאופקות ומהורהרות.

מקום נוסף בו היה שימוש נרחב בתבליטים היו המקדשים היוונים. התבליט שימש שם כאלמט קישוטי מחוץ למבנה ובתוכו. הדוגמה הבולטת לתבליטים כאלה ניתן לראות בשרדי מקדש הפרתנון שהוקדש לאלה אתנה באקרופוליס שבעיר אתונה. במקדש זה נעשה שימוש לעיטור הגמלון (חלק משולש שנוצר כתוצאה משפוע הגג) ולעיטור האפריז, פס קישוטי הנמצא מעל שורות העמודים במקדש היווני. נושאי התבליטים היו האלים השונים וכן מלחמת הקנטאורים ולפיטים אשר סימלה את מאבק יוון בפרסים. תבליטים נוספים ניתן למצוא גם על סרקופאגים יוונים. התבליטים, כמו הפיסול החופשי, היו צבועים בצבעים עזים ובכך הם השונים מן התפיסה המקובלת כיום של הפיסול היווני.

התבליט באמנות הביזנטית

---

Constantinople Theodosius base NW.jpg על גבי 'עמוד תאודסיוס', איסטנבול.]]

האמנות הנוצרית המוקדמת והאמנות הביזנטית עשו שימוש בתבליט בסרקופגים ולשם עיטור כנסיות ומבנים אחרים במתכונת האמנות הרומית. שימוש נוסף הוא המשך השימוש בתבליט לשם עיטור כותרות וחלקי אדריכלות אחרים בבמבני ציבור וכנסיות.

צורתו הכללית של התבליט בתקופה הנוצרית המוקדמת מהווה מקבילה נוצרית לאמנות היהודית והפגאנית תוך החלפת דימויים מסוימים לדימויים נוצרים. בסרקופגים נוצרים, לדוגמה, מופיעים סיפורים מן הברית החדשה במקום בו הופיעו בעבר דמויות אלים פגאנים. נושאים נוספים המופיעים הם אלגוריות לדמותו של ישו כגון דמות "נושא העגל", דמות שיש לה גם מקבילות בציור בפרסקאות על גבי קירות הקטקומבות ברומא, או לחלופין מונוגרמה המורכבת מאותיות שמו של ישו.

סגנון התבליטים והדימויים הופך במהלך התקופה ליותר ויותר סימבולי. לכן גם אופי פיסול התבליט הוא פחות ריאליסטי ונפחי.

התבליט באמנות הרומנסקית והגותית

---

Autun St Lazare Tympanon.jpg בקתדרלת סאן לזר, אוטון, צרפת]] לתבליט היה מקום נכבד באדריכלות הרומנסקית האירופאית של המאות ה-11 וה-12. התבליט היה משועבד לחלקי אדריכלות דתית כמו כותרות של עמודים, קשתות ושערי כניסה. היסטוריון האמנות מאיר שפירו מצא באמנות התבליט עדות לא רק להיבט הדתי ולתמונת העולם הדתית כי אם גם עדות לתהליך העיור וההשפעה העירונית על המנזרים והכנסיות באירופה. הוא מבסס זאת על הופעה של דמויות חילוניות כגון ליצנים, להטוטנים ואנשי שוליים אחרים בתבליטים. ההיסטוריונית נורית כנען-קדר מוצאת בתבליטים הרומנסקים עדות להשפעה של האמנות הרומית והביזנטית תוך שינוי במוטיבים. כך לדוגמה דמותו של אטלס, הנושא את השמיים, מקבל משמעות של אדם חוטא הנושא בעול העונש. התבליטים הופיעו על גבי חלקי הארכיטקטורה והיו מאורגנים מתוך תפיסה דתית היררכית. הפיסול המרכזי הוצג בכניסה לכנסיות - מעל השער (בטימפנון), ומצדדיו של השער. סגנון הפיסולי של התבליט השתנה במידה רבה ממקום למקום, אולם נע בין פיסול ראליסטי ונפחי לבין פיסול סימבולי יותר. לעיתים השתמשו בתאור שונה באותו תבליט בכדי לתאר היררכיות שונות של קדושה (מה שקדוש יותר הופיע בצורה יותר סכמאטית).

התבליט באמנות הרנסנס

---

Florentine Gates of Paradise RB.jpg הפיסול האיטלקי בתקופת הרנסנס שאב הרבה מן הצורות הפיסולות של האמנות הפאגאנית של האימפריה הרומית. במקומות בהן נותר מצבור גדול של פיסול כזה, כמו למשל בעיר פיזה, הושפעו האמנים מתאור גוף האדם, מן העירום ומתנוחות היציבה השונות ובטאו זאת בתבליטים שונים. השפעה זו היא אחת מן מקורות לפיסול הרנסנסי בכללו. הפסל האיטלקי לורנצו גיברטי, לדוגמה, ידוע מאוד בתבליטים הפיסוליים שלו. היצירה החשובה ביותר שלו היא התבליטים שעל דלתות הבפטיסטריום של פירנצה. ביצירה זו הושם דגש על יצירת תחושה של פרספקטיבה ועומק הן באמצאים פיסוליים – יצירת חללים שקועים ואור-וצל והן באמצעות שרטוט של נוף פרספקטיבי ברקע התבליט.

התבליט באמנות האסלם

---

אמנות האסלם נעה בין האיסור לדימוי פיגורטיבי, לבין הרצון להשתמש וליצור אמנות. התבליט, כמו הפסיפס (מוזאיקה) ואמנות הציור משקף מגמות אלו. בתבליטים שנמצאו בארמון הישאם ביריחו נשמרו דמויות של רקדניות ודימויים פיגורטיבים אחרים לצד דימויים מופשטים יותר כגון דימויים צמחיים וגאומטריים (דימויים אלו נקראים גם ערבסקה). התבליטים היו עשויים מסטוקו, שהוא יציקה של גבס. התבליט כיסה במבנים אסלאמיים שטח פנים גדול של הארכיטקטורה הפנימית ויצר תחושה של קיר קל כתוצאה מהשימוש בדימויים אלו.

תבליט באמנות המודרנית

---

Henry moore relife 1 1959.jpg, תבליט מס' 1 (1959), ברונזה, מוצג במוזיאון ישראל]]

מעמדו של התבליט כעיטור ארכיטקטוני מתערער בתקופה המודרנית והוא משמש כסוג מישני של פיסול. במידה רבה ניתן לייחס מגמה זו לתנועת המודרניזם באדריכלות (שנציגה בולטת שלה היא אדריכלות הבאוהאוס), אשר שללה הוספת קישוטים חיצוניים לארכיטקטורה. כתוצאה מכך הופך התבליט לפיסול מינאטורי או קטן מידה. האמן ז'אן ארפ, לדוגמה, יצר תבליטי עץ צבועים בעלי צורות ביו-מורפיות התלויות על הקיר כמו ציור, מנותקות מכל הקשר ארכיטקטוני. בביניינים רבים מתפקדת האדריכלות גם כתבליט על ידי יצירת דגמים ארכיטקטונים מופשטים כמו למשל באדריכלות דה-קונסטרוקטיבית.

ניתוקו של התבליט מן האדריכלות, איפשרה לאמנים במאה ה-20 ליצור תבליטים גם מחומרים נוספים שלא היו בשימוש קודם. כך לדוגמה יצרו האמנים הקונסטרוקטיביסטים הרוסים תבליטים בעזרת חומרים שקופים כגון פלסטיק, חוטי מתכת וכדומה.

האמן פאבלו פיקאסו פיתח וריאציה של התבליט - אסמבלאז', שהוא סוג של קולאז' המחבר בין חלקים תלת-ממדיים (חלקי מתכת, עץ וכדומה) לשם יצירה אמנותית. באמנות הישראלית בולטים בשימוש בטכניקה זו האמנים יגאל תומרקין ויעקוב דורצי'ן. אמן נוסף אשר השתמש בתבליט הוא הפסל האמריקאי ג'ורג סיגל אשר יצר תבליטים מיציקות אנשים בסגנון אמנות הפופ.

בין האמנים הנוספים אשר עשו שימוש בתבליט בתקופה זו ניתן למצא את הפסלים אוגוסט רודן, אנרי מאטיס, ז'אק ליפשיץ, משה ציפר ועוד.

קישורים חיצוניים

---

על התבליטים של דלתות הבפטיסטריום של פירנצה

תבליטים של לורנצו גיברטי

פיסול | טכניקות פיסוליות

Relief | Torosennadur | Relief | Relief (Kunst) | Reliefi | Relief | Cilnis | Relief | Relevo (escultura) | Рельеф | Relief | Kabartma | 浮雕