שִינָנִית היא בעלת מקצוע ברפואת שיניים אשר עוסקת בהיגיינת הפה ובטיפול מונע.
במקצוע זה קיימת דומיננטיות כמעט מוחלטת של נשים, ולכן כמעט ולא מוּכּרת בישראל צורת הזכר של המקצוע - שִינָן. ארגון העובדים של העוסקים בשיננוּת בישראל נקרא בהתאם לכך אגודת השינניות הישראלית. לפי נתוני האגודה, פועלים כיום (שנת 2005) בישראל כ-850 שינניות, לעומת שני שיננים בלבד. באנגלית נקרא המקצוע Dental hygienist, בתרגום חופשי: "מטפל היגייני של השיניים".
תפקיד השיננית שונה מזה של הסייעת לרופא השיניים, ומדובר בשני מקצועות נפרדים. בדרך-כלל חל איסור על סייעות לבוא במגע של ממש עם הפה של המטופל, למעט לשם פעולות פשוטות, כגון שאיבת רוק. בסמכותה של השיננית, לעומת זאת, לבצע פעולות רפואיות בפה של המטופל. סייעת לרופא שיניים עובדת בהכרח בצמוד אליו, ואילו שיננית יכולה לבצע את מטלתה בנפרד, לפני או אחרי טיפול השיניים. לאחרונה קיימת מגמה לאיחוד שני המקצועות, או לחילופין להקניית סמכויות שיננוּת לסייעות לרופא שיניים. כוונות אלו נתקלות בהתנגדות של ארגוני השינניות השונים, וסביר להניח שמקצוע השיננות לא ייעלם בעתיד הקרוב.
בכדי לעבוד כשיננית יש ללמוד בבית-ספר לרפואת שיניים, המשתייך בדרך-כלל לאוניברסיטה כלשהי, במשך שנתיים. תעודת המקצוע המוענקת בתום הקורס אינה נחשבת לתואר אקדמאי. בישראל ניתן כיום ללמוד שיננות בשלושה מקומות: באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת רמת גן.
תפקיד השיננית מתמקד ברפואה מונעת. מטרתה לחנך את המטופל לתחזוקה נכונה ויעילה של שיניו, כך שיתמעט אצלו הצורך בטיפולי שיניים עתידיים. בנוסף, מבצעת השיננית פעולות תחזוקה שאותן כמעט ולא ניתן לבצע באמצעים ביתיים; הפעולה השכיחה ביותר היא הסרת אבן שן (אבנית).
תחום נוסף בו השיננית עוסקת, בצורה מוגבלת, הוא אסתטיקת הפה. טיפולים מקיפים מבוצעים אמנם על-ידי רופאי שיניים או כירורגים, אך טיפולים משניים, כגון הלבנת שיניים או הסרת כתמים, מבוצעים על-ידי השיננית.