Gourt Home::Gourt :: שורש (לשון)
בעברית ובשאר השפות השמיות, שורש הוא קבוצה של הגאי יסוד שמהם נבנות קבוצות מילים.
מהות מורפולוגית
השורש בלשונות השמיות הוא מהות מורפולוגית מופשטת המורכבת משלושה אלמנטים (הנקראים "רדיקאלים" או "אותיות שורש"). השורש מורכב בדרך כלל משלושה רדיקאלים. ישנם גם שורשים, כמעט כולם חדשים יחסית, שהם בני ארבע וחמש אותיות שורש. את השורש משבצים בתוך תבניות הנקראות בניינים (במערכת הפועל) או משקלים (במערכת השם).
השורש הוא סוג מיוחד של מורפמה. זו מורפמה שאיננה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא חייבת להיות מורכבת עם מורפמה אחרת, הבניין או המשקל. יתר על כן, ההרכבה אינה רק חיבור (כמו ההרכבה מדע + ָן = מדען) אלא שזירה מלאה של שתי המורפמות אחת בתוך השנייה, ולכן יש הקוראים לשורש "מורפמה שזורה". כמו כל מורפמה, השורש נושא משמעות לקסיקלית משל עצמו, אבל המשמעות שלו מתגוונת לפי הבניין שבו הוא משובץ. כך למשל סָקַל (בבניין קל) משמעותו השליך אבנים על אדם, ואילו סיקל (בניין פיעל) משמעותו הוציא אבנים ממקום כלשהו החוצה.
את שלושת הרדיקאלים של השורש מכנים, על בסיס המילה "פֹעַל", בשמות פ"א הפועל, עי"ן הפועל ולמ"ד הפועל. בחלק מן השורשים שלושת הרדיקאלים המרכיבים אותם אינם עיצורים אלא פונמות "חלשות", הבאות לידי ביטוי לפעמים כתנועות. בדקדוק העברי מכנים את סוגי השורשים, לפי האופי של הרדיקאלים שלהם, בשם גזרות. למשל, הגזרה שבה האות הראשונה היא נ' נקראת "פ"נ" (כלומר: פ"א הפועל נ'), והגזרה שבה האות האחרונה היא א' נקראת "ל"א".
כאמור, עם התפתחות הלשון נוצרו גם שורשים בני ארבעה עיצורים, בעיקר כאלה שנגזרו משמות עצם, למשל: ארגן, פרסם. יש גם שורשים מרובעים שנוצרו מהכפלה של שורש אחר: גלגל (מהשורש גל"ל), או מהכפלה של העיצור האחרון: ערב"ב (מהשורש ער"ב). בעברית החדשה נוצרו, כתוצאה משאילה משפות אירופיות, גם שורשים בני חמישה עיצורים: טילגרף, פלירטט.
חשוב לציין, עם זאת, שגם שורשים רחבים, בעלי יותר משלושה עיצורים, עדיין מסודרים (או: "ערוכים") בשלושה מקומות. כך למשל בפועל "פלירטט", אותיות השורש מסודרות כך: פל-רט-ט (fl-rt-t); הסידור הזה נשמר בכל הצורות של הפועל, והשורש לעולם אינו מתפרק ליותר משלושה מקומות. אפשר לומר, אם-כן, שגם שורשים בני ארבעה עיצורים או יותר הם "שלָשיים" במובן זה ששורשם ערוך בשלושה מקבצי-עיצורים.
שורש תנייני
לעתים העיצורים של מילה שבה משובץ כבר שורש אחד הופכים (בתהליך שנקרא "סחיטה של שורש") לשורש חדש, ואז השורש החדש נקרא שורש תנייני. למשל, המילה "תרומה" היא מן השורש רו"ם (כמו הֵרים). בלשון חז"ל הפכו שלושת העיצורים תר"מ לשורש חדש, שממנו נגזרו הפעלים תרם ויתרום. בעברית החדשה גזירה של שורשים תנייניים היא נפוצה מאוד, למשל תפק"ד (תִפְקֵד) - שורש תנייני מן פק"ד (דרך המילה תפקיד), אבט"ח (אִבְטֵחַ) - שורש תנייני מן בט"ח (דרך המילה אבטחה), מק"ש (לְמַקֵש) - שורש תנייני מן קו"ש (פח יקוש, דרך המילה מוקש). מבחינה בלשנית קיים הבדל בין יצירת השורשים התנייניים בלשון חז"ל לבין יצירתם בעברית החדשה, מכיוון שבלשון חז"ל נוצרו שורשים אלה מתוך חוסר מודעות של הדוברים, למשל מתוך תפיסה מוטעית שהמילה תרומה שקולה במשקל קטולה ולא במשקל תקטלה, ואילו בעברית החדשה יצירת השורשים התנייניים היא פעולה מודעת ולגיטימית והיא אחת מן הדרכים הנפוצות לגזירת פעלים חדשים בשפה.התהליך של גזירת שורש תנייני יכול להתרחש מספר פעמים בזו אחר זו. כך למשל מהשורש התנייני תח"ל (התחיל) - שהוא בעצמו נגזר בתקופת חז"ל מהשורש המקראי חל"ל (הֵחֵל) - נגזר, בתקופת העברית החדשה, השורש החדש אתח"ל (אִתְחֵל).
התפתחות השורש
אף על פי שנהוג לטעון שבשפות השמיות שורש הוא בן שלושה עיצורים, יש תפיסה שהייתה נהוגה בדקדוק הקדום ויש המצדדים בה כיום שטוענת כי השורש הבסיסי היה בן שני עיצורים בלבד, למשל: קמתי, באתי (ק"מ, ב"א - פעלי 'ע"ו', וכן גזרת ע"ע ועוד), ובשלב מאוחר יותר התפתחו השורשים לשלוש אותיות, בין השאר על ידי הוספת תנועה או עיצור באמצע השורש (כך נוצרו גזרות ע"ו, ע"י) או הכפלת העיצור השני של השורש (גזרת הכפולים - ע"ע). יש המרחיקים לכת עוד יותר, ומצביעים על הדמיון הסמנטי בין השורשים פר"ד, פר"ך, פר"ק, פר"ס, פר"ץ, פר"ר ועוד, או בין השורשים קצ"ב, קצ"ץ, קצ"ר, קצ"ע, וטוענים שגם במקרים האלה היו במקור רק שורשים בני שני עיצורים (פ"ר, ק"צ) ואלה התגוונו למשמעויות דקות יותר על ידי הוספת עיצורים שלישיים שונים. הטענה הזו מתקבלת על הדעת, ואף אומצה בידי חלק מחוקרי הלשון העברית בתקופתנו, ביחס לפעלים מן הגזרות, אך החוקרים מסכימים שאי אפשר לקבל אותה ביחס לפעלים השלמים (כלומר אלה שכל העיצורים בהם רגילים, כמו הדוגמאות של פר"ק וקצ"ב).
חקר השורשים בימי הביניים
שיטת הדקדוק בימי הביניים: מאז אמצע ימי הביניים מקובלת השיטה החד-גונית, לפיה כל שורש הוא שלָשי. לשיטה זו קדמה השיטה הרב-גונית, בה השורש מוגדר לפי אותן האותיות המתקיימות בכל ההטיות שלו. תוצאה של הגדרה זו היא שאין מספר קבוע של רדיקאלים בשורש, והוא יכול לנוע החל מאחד ועד שבעה רדיקאלים. לדוגמה: המילים הלכתי, אלך - מקורן מהשורש 'לך'. המלים מטה, נטיתי, אטה - השורש הוא בן אות אחת בלבד, 'ט'. מכה, הכיתי, אכה - השורש 'כ'. בתפיסה זו החזיק, בין השאר, מנחם בן סרוק, המדקדק בן המאה ה-10.
התפיסה שכל השורשים הם שלָשיים התחדשה בספרד בסוף המאה ה-10 על-ידי ר' יהודה אבן חיוג', והומשכה בידי רבי יונה אבן ג'נאח שכתב את "ספר השורשים". חיוג' כתב בערבית וספריו נתרגמו לעברית כבר במחצית הראשונה של המאה ה-11, אך אנשי צרפת ובעיקר בצפון לא קראו את חיבוריו. יתכן שבזכות המגע בין יהודים וערבים עם נוצרים בספרד, הגיעה תגלית זו גם אל היהודים בצרפת. חידושו הגדול של חיוג' היה ביכולתו להראות שגם פועל כמו "קָם" הוא שלָשי (כלומר, בעל שלושה רדיקאלים, או: "אותיות שורש"), אף על-פי שהרדיקאל השני (ע' הפועל) לא בא לידי ביטוי בתור אות. אותיות אלה, שאינן כתובות - אבל נמצאות במבטא - הן יסוד תורתו, הנקראת על שם המונח שהמציא, תורת "אלסאכן אללין".
ביבליוגרפיה
גדעון גולדנברג, "על השוֹכן החלק והשוֹרש העברי", בתוך: לשוננו, כרך מ"ד (תש"ם), עמ' 281-292
Root (linguistics) | Wurzel (Linguistik) | Etimo | Radical (linguistique) | Rót (málvísindi) | Rdzeń (językoznawstwo) | 词根
"שורש (לשון)"