סיף

הסַיִף (או סיוף) הוא ענף ספורט שהתפתח מתוך טכניקת קרב. מקור הסיף בקרב חמוש, לרוב בין שני אנשים, בו נעשה שימוש בנשק קר בעל להב ארוך ומגן יד. את התקפת אחד היריבים הודף היריב השני בעזרת הלהב של כלי הסיף שלו או בעזרת הצורה הקמורה שיוצרים הלהב ומגן היד שלו. בסיף מתקבל איפוא מגע ישיר בין כלי הנשק, בעוד שבקרב סכינים ההגנה מתבצעת באמצעות התחמקות או תקיפת היד, ובקרב חרבות ימיביניימי הודפים את היריב באמצעות מגן.

היסטוריה

הסיף, כמו האגרוף וההיאבקות משתייך לענפי הקרב המוקדמים ביותר, והתפתח כענף ספורט ואימון מתוך צורת הקרב המלחמתית. סיף לצורכי ספורט ואימון היה קיים במזרח אסיה, ביפן ובאפריקה בעזרת מקלות. בעידן העתיק התקיימו בתי ספר לסיף, ובאימפריה הרומית של אוגוסטוס נהגו הצעירים לצפות בקרבות סיף.

עם ההתחמשות המסיבית ברובים בסוף המאה ה-15 השריון החל לאבד מחשיבותו ולכן החרב הכבדה החלה להעלם משדות הקרב, ודרך כוכבו של הסיף בחרב קלה, עבורו נכתבו קובצי חוקים וספרי לימוד (לראשונה ב-1410 באיטליה). מאיטליה התפשט הסיף ברומח לצרפת, שם פרח. הכנסת השימוש במסיכות פנים הוריד את רמת הסיכון. ב-1570 המציא הצרפתי אנרי סן דידייה את מירב מושגי הסיף המשמשים עד היום. בגרמניה היה נפוץ הסיף בעיקר באוניברסיטאות, בצורה של סיף סטודנטיאלי (Mensur), שדחקה את רגלי הסיף כספורט.

כיום מציין המושג סיף בעיקר את ספורט הסיף, שהוא ענף ספורט אולימפי. יש להזכיר כי קיים גם סיף סטודנטיאלי (Mensur), שנהוג בקרב אגודות סטונדטים שמרניות במרכז ומזרח אירופה .

מאפייני הסיוף

ספורט הסיוף הוא קרב, בו מנסים שני מתחרים לפגוע זה בזה באמצעות נשק בתנועת דקירה או הצלפה. כלי הנשק בהם נעשה שימוש בתחרויות הם הרומח (נקרא בעברית גם פלורט ), הדקר, והחרב. הרומח והדקר הם כלי דקירה טהורים, בעוד החרב משמשת להצלפה ולדקירה כאחד. הקרב מתנהל על מסלול ארוך וצר (Planche בצרפתית). אורך המסלול 14 מטר ורוחבו 2-1.5 מטרים. בהתאם לכלי הנשק שבשימוש מזכות פגיעות באזורי גוף שונים בנקודה. בימינו נמדדות פגיעות אלו באמצעות ציוד חשמלי מיוחד. המנצח הוא הראשון אשר צובר מספר מסוים של פגיעות מזכות ביריבו.

השפה הרשמית של הסיוף היא צרפתית, ומספר מילים גם בגרמנית.

הסיף כענף אולימפי

הסיף נמנה על ענפי הספורט "המייסדים" של אולימפיאדת אתונה 1896, שם התחרו בחרב, ברומח, ובתחרות נפרדת לרומח למורי סיף. תחרות הדקר נוספה במשחקי פריס 1900, ומאז משחקי אנטוורפן 1920 מתנהלות התחרויות לגברים במתכונתן הנוכחית בתחרויות יחידים וקבוצות בענפי הרומח, הדקר והחרב.

במשחקי אנטוורפן הופיעו גם הסייפות לראשונה, בתחרות הרומח ליחידות. במשחקי רומא 1960 נוספה התחרות הקבוצתית ברומח, במשחקי אטלנטה 1996 נוספו תחרויות הדקר לנשים ליחידות ולקבוצות. רק במשחקי אתונה 2004 התחרו הנשים לראשונה בחרב ליחידות, ותחרות הרומח הקבוצתית הופסקה. לקראת כל אולימפיאדה תחליט הפדרצייה הבינלאומית לסיוף אילו תחרויות יתקיימו באולימפיאדה, כך שמספר התחרויות בסיף יעמוד על 10.

תנוחת הסיף

תנוחת הסיוף היא היעילה ביותר כתנוחת מוצא וסיום לכל התנועות על מסלול הסיוף. היא מוגדרת על פי המאפיינים הבאים:

מיקום כפות הרגליים ביחס למסלול הקרב - כף הרגל הקדמית ניצבת במרחק של 1.5 עד 2 כפות רגליים לפני כף הרגל האחורית ובניצב לה. או פחות או יותר ברוחב הכתפיים.
מרכז הכובד מאונך מעל משטח התמיכה. נקודות המשען העיקריות הן כדוריות כף הרגל.
סיבוב הכתפיים והאגן בזווית של כ-25 מעלות ביחס למישור הקרב.

חריגות מתנוחה זו אצל סייפים מצליחים נובעות לרוב משיקולים טקטיים, אך לעתים קרובות הן בעלות סיבות אנטומיות ופיזיולוגיות ואין מענישים עליהן בשיפוט. תנוחת הסיוף היא לא מצב נייח, ומטרתה לאפשר תנועות חופשיות וזריזות.

ציוד המדידה החשמלי

ציוד המדידה החשמלי משמש בכל התחרויות ולרוב גם באימונים. (סייפים קלאסיים סירבו להשתמש בו, כי האמינו שיש לו השפעה שלילית על סגנון הסיוף שלהם).

כאשר פוגע אחד המתחרים ביריבו בעצמה נדרשת, נסגר מעגל חשמלי, אשר מחולל תגובה בלוח התוצאה במראה ובצליל. בענף הרומח, כאשר הפגיעה היא מחוץ לאזור החוקי נדלק אור לבן, וכאשר הפגיעה חוקית נדלק אור ירוק או אדום. בענף החרב פגיעות לא חוקיות כלל אינן מוצגות, והקרב אינו נפסק. שופט הקרב מתבונן בסייפים ובמכשיר התצוגה על מנת לקבוע מתי אירעה פגיעה חוקית. ההחלטה הסופית היא של השופט, ולא של מכשיר המדידה.

כדי לאפשר את המדידה החשמלית, נדרשים הסייפים ללבוש, נוסף על לבושם הרגיל, שכבת ביגוד נוספת, מוליכת חשמל. סייפי רומח לובשים פריט ביגוד חשמלי המכסה את כל הטורסו. אצל סייפי החרב מכוסים פלג הגוף העליון והידיים, ומסכת הפנים מוליכה חשמלית אף היא. אצל סייפי דקר הגוף כולו נחשב לאזור פגיעה חוקי, ולפיכך אין צורך בפריטי ביגוד מוליכים. בכל הענפים מחובר גם כלי הנשק למערכת המדידה. מסלול הסיף מאורק, על מנת להימנע מהצגת פגיעות של הנשק ברצפה. ברומח ובדקר ישנו מפסק חשמלי בקצה הנשק, עליו חייב להיות מופעל משקל של 500 גרם (רומח) או 750 גרם (דקר), בכדי לסגור את המעגל החשמלי. בחרב מספיק מגע של חלק כלשהו של הלהב.

מכשיר המדידה החשמלי הוכנס לשימוש בדקר ב-1936, ברומח ב-1957 ובחרב ב-1987 באליפות העולם הראשונה לקדטים בכפר המכביה ישראל.

סוגי הנשק

בסיוף המודרני כמו גם בסיוף הקלאסי קיימים כאמור שלושה סוגי נשקים: דקר, רומח וחרב. נשקים אלו עברו תהליך של תיקנון בסוף המאה ה-19.

סייפים בתחילת דרכם מתחילים לרוב בענף הרומח, על מנת ללמוד את יסודות הסיוף ביתר קלות. בשל משקלו הנמוך, מתאים הרומח גם לילדים. בעבר יכלו נשים להתחרות רק בענף הרומח.

רומח

Foilfen.gif הרומח הוא כלי דקירה, כלומר הפגיעות צריכות להתבצע במגע של חוד הלהב ביריב.

אזור הפגיעה החוקי ברומח הוא רק אזור הטורסו והמפשעה, אשר מכוסה בביגוד החשמלי של היריב. הראש, הזרועות והרגליים לא נכללים באזור הפגיעה חוקי.

הרומח התפתח מהחרב הקלה (Rapier) של ימי הביניים. יש לו להב דק וגמיש ומגן יד דמוי פעמון. בגלל משקלו הנמוך, הסתיים דו-קרב אמיתי ברומח לא פעם בפגיעות קטלניות. כתוצאה מכך, הפסיק הרומח לשמש בדו-קרב של ממש ושימש עוד רק ככלי לאימון בסיוף.

קצה הלהב ברומח הספורטיבי הוא כמובן קהה. המפסק החשמלי שמותקן בו צריך להילחץ על ידי משקל של 500 גרם על מנת שתירשם פגיעה חוקית. פגיעות עדינות יותר לא נקלטות בציוד החשמלי.

ללהב חתך מלבני והוא הולך ומתעבה בקרבת מגן היד. מגן היד העגול דומה לפעמון או לצלחת ומשמש להגנת כף היד. לידו נמצא שקע חשמלי לחיבור כבל החשמל של ציוד המדידה.

לידית האחיזה של הרומח שלושה סגנונות שונים:

ידית אחיזה צרפתית - מוט ארוך וחלק.
ידית אחיזה איטלקית - או משקפיים מוט מחוספס.
ידית אחיזה אורתופדית או דמויית אקדח - ידית מעוצבת לאחיזה צמודה של כף היד.

בגלל עקרון זכות התקיפה, היזמה בקרב הרומח משתלמת, היריבים בתנועה מתמדת, ולרוב מתקבלת פגיעה חוקית בתוך פחות ממחצית הדקה.

דקר

Epeefen.gif

הדקר הוא יורשו של הדקר ששימש לדו-קרב במאה ה-19. הוא יציב וכבד יותר מהרומח, ובעל מגן יד גדול יותר. גם הדקר, כמו הרומח, הוא כלי דקירה.

אזור הפגיעה החוקי בדקר הוא הגוף כולו, כולל הראש והרגליים. הכלל הוא "כל פגיעה נחשבת". לפיכך תיתכנה פגיעות כפולות (פגיעות של היריבים זה בזה בתוך 40 אלפיות השנייה) ולא קיים הכלל של זכות התקיפה.

בשל כללים אלה מתרכז קרב הדקר לרוב על פגיעה בזרוע ובכף היד של היריב ובהגנת הזרוע של המתחרה עצמו, ואופי הקרב הוא סטאטי יותר, ואף עלול להיראות לצופה מקובע ומשעמם.

חלקי הדקר דומים בעיקרם לאלו של הרומח. המשקל שיש להפעיל על חוד הלהב לרישום פגיעה הוא 750 גרם,ואורך הדקירה של לפחות מילימטר שלם. ללהב חתך הדומה מעט לאות V.

חרב

Saberfen.gif

החרב התפתחה מהחרב הצבאית של הפרשים הקלים של המאה ה-17. הלהב שטוח וקל.

החרב היא כלי דקירה והצלפה, כלומר הפגיעות יכולות להיעשות בכל חלקי הלהב. אזור הפגיעה החוקי הוא כל פלג הגוף העליון, לרבות הראש והידיים. להבדיל מברומח, אזור המפשעה אינו חוקי, וגבול אזור הפגיעה הוא קו אופקי מתחת לאזור הבטן בקו המתניים.

קרב החרב הוא על פי רוב אף מהיר יותר מקרב הרומח. הפגיעות מתרחשות לרוב לאחר שניות מעטות. כמו ברומח, תקף כלל זכות ההתקפה. פגיעות לא חוקיות אינן מוצגות, והקרב אינו מופסק בגינן.

החרב בנוייה בדומה לכלי הנשק שלעיל, אבל בקצה הלהב אין חיישן פגיעה. ללהב החרב יש חתך כמעט מלבני. אין בו חריץ לכבל החשמל, שכן הלהב כולו מוליך חשמל, כדי לנטר גם את פגיעות ההצלפה.

מגן היד של החרב הוא בעל צורה אחרת משל הרומח והדקר. הוא דומה יותר לחצי כדור, ומכסה את כף היד גם בצידה. ידית האחיזה של החרב היא רק בסגנון הצרפתי.

בגדי המגן

בגדי הסייף, המשמשים היום בענף הספורט, מטרתם להגן על הסייפים. הם עשויים מכותנה ומניילון. פריטי הלבוש, הכפופים לתקני בטיחות מחמירים, הם כדלקמן:

מסכת סיף מפלדת מסורגת או מפלקסיגלס, עם מגן צוואר. המסכה בענף החרב מוליכה חשמל.
חליפת סיף עם חיבור בין הרגליים. קיימים דגמים שונים למסייפים ביד ימין וביד שמאל.
חליפה תחתונה (מגן חזה) מבד עמיד לדקירה, המגינה על צד הגוף האוחז בנשק.
מגן חזה מפלסטיק קשיח לנשים.
מכנסי סיף, המגיעים עד מעל לברכים, המוחזקים בכתפיות.
מגן מפשעה לגברים (אופציונלי).
כפפה עבה המתחברת והמגינה על גב היד.
גרבי סיף ארוכות המגיעות עד לברכיים.
סייפי רומח וחרב לובשים בנוסף את שכבת הביגוד החשמלי.

בגדי הסיף הם באופן מסורתי לבנים, על מנת להקל על השיפוט. מורי סיף לובשים ביגוד שחור. לאחרונה מתירים חוקי פדרציית הסיף הבינלאומית גם לבוש סיף צבעוני.

תחרות הסיוף

כשניתן האות, מתייצבים המתחרים אצל שופט הקרב. מי ששמו ננקב ראשון, ניצב לימין השופט. המסייפים ביד שמאל ניצבים תמיד לשמאל השופט, כדי שיוכל לתת יותר תשומת לב ליד הלא מסייפת.

בשלב התחרות המוקדם, נמשך הקרב שלוש דקות, או עד שאחד המתחרים צובר חמש פגיעות חוקיות, הראשון מבין השניים. מהשלב השני ואילך, שלשה שלישים בני 3 דקות (עם הפסקה של דקה לאחר כל שלוש דקות) או עד צבירת 15 פגיעות חוקיות. כאשר הקרב נעצר, למשל לאחר פגיעה או כאשר אחד המתחרים יוצא משטח המסלול, נעצר גם שעון הקרב.

בתום הזמן החוקי במצב של שיויון, מתחילה הארכה בת דקה. לפני ההארכה עורכים הגרלה. אם במהלך ההארכה אף סייף לא זכה ביתרון, מנצח הסייף שזכה בהגרלה המוקדמת.

במהלך הקרב ניתן לעזוב את המסלול רק באישור השופט לבקשה המתבצעת בהרמת היד החופשית.

אזהרות

השופט יכול לפסוק למתחרים אזהרות כדלקמן:

כרטיס צהוב - למשל על לבוש פגום, הסתרת אזור הפגיעה החוקי עם היד החופשית, או מגע גופני בין הסייפים. צהוב שני בקרב הופך מידית לאדום
כרטיס אדום - למשל על יציאה לאחור ממסלול הסייף. כרטיס אדום=נקודת חובה
כרטיס שחור - פסילה מהתחרות, למשל על פגיעה ביריב בעזרת מגן היד. יכולה להינתן אפילו על חריגות מהפרוטוקול,כמו התנהגות לא ספורטיבית למשל זריקת מסכה, הימנעות מההצדעה הטקסית בתחילת הקרב.

זכות ההתקפה

בענפי הרומח והחרב, זכות התקיפה פירושה כי לתוקף ראשון יש עדיפות. במילים אחרות: מי שמותקף, חייב תחילה להתגונן, לפני שיוכל לצאת בהתקפת נגד. לא ניתן לנסות לתקוף את המתקיף ישירות, גם במחיר של הסתכנות בפגיעה. הדיפת ההתקפה בעזרת הלהב גורמת למעבר זכות ההתקפה לצד המתגונן, כלומר להיפוך התפקידים.

לדוגמה: אחד הסייפים מתקיף, ויריבו פשוט מתקיף בחזרה מבלי להתגונן תחילה. שני הסייפים פוגעים זה בזה. מכיוון שזכות ההתקפה הייתה נתונה לצד האחד, זוכה רק הוא בנקודה. אילו היה יריבו מתגונן לפני שהתחיל בהתקפת הנגד, היה מעביר את זכות ההתקפה אליו.

ברומח ובחרב חייב השופט להחליט מי בעל זכות ההתקפה ומי זוכה בנקודה. אם השופט לא יכול להגיע להחלטה, הפגיעות אינן נספרות והקרב ממשיך. בדקר אין זכות התקפה: מי שפוגע ראשון, זוכה בנקודה. אם שני הצדדים פוגעים זה בזה במרווח זמן של 5 מאיות השנייה, לא נרשמות פגיעות.

ראו גם

דו קרב

קישורים חיצוניים

אמנויות לחימה | ספורט אולימפי | ספורט: מאמרים מומלצים

Gourt Home::Gourt :: סיף