נצרות פרוטסטנטית

נצרות פרוטסטנטית, זרם עיקרי בנצרות, נוסד בתחילת המאה ה-16 על-ידי מרטין לותר הגרמני. הנצרות הפרוטסטנטית קמה במאה ה-16, בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי הקתולי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי. עיקרי ההבדל בין הנצרות הקתולית לפרוטסטנטית נוגעים ליחס בין האדם לאל. בעוד שהנצרות הקתולית גורסת שהאדם יכול לקחת חלק פעיל בגאולתו וכי יש משמעות למעשיו, הזרם הפרוטסטנטי גורס שרק האל יכול להכריע מי ייגאל ואף מי יאמין. להבדל יסודי זה השלכות מרחיקות לכת הן על אופי הפולחן והן על חיי היומיום של המאמינים. הפרוטסטנטיות נחשבת לאחת משלושת הענפים הגדולים של הנצרות, לצד הנצרות הרומאית קתולית והמזרחית אורתודוקסית.

הגדרה ומקורות

המושג "פרוטסטנט" בתחילה ניתן לקבוצה של נסיכים וערים אימפריאליות שמחו כנגד החלטה של הדיאט של שפייר מ1529 להפוך החלטה קודמת וליישם את האדיקט של וורמס מ1521. אדיקט זה אסר על התורות הלותרניות בתוך האימפריה הרומאית הקדושה. הדיאט מ1526 הסכים להיות סובלני כלפי התורות הלותרניות (על בסיס "קויוס רגיו, איוס רליגיו" – כלומר, כפי שנוהג השליט, ככה גם ראוי שינהג העם) עד שמועצה כללית תכונס בנוגע לשאלה זו, אך ב1529 הכוחות הקתוליים הרגישו שהם חזקים מספיק על מנת להפסיק את סובלנותם, ולא לחכות למועצה.

במובן הרחב יותר של המילה, "פרוטסטנטיות" היא השם הקולקטיבי למספר גדול של כתות, שמוצאם במערב אירופה, שנפרדו מהכנסייה הקתולית כתוצאה מהשפעתו של מרטין לותר, מייסדן של הכנסיות הלותרניות, וג'ון קלווין, אחד ממייסדי התנועה המתקנת. ענף שלישי של הרפורמציה, שלעתים נכנס למאבקים גם עם הקתולים וגם עם פרוטסטנטים אחרים, לפעמים נקרא "הרפורמציה הרדיקלית". קבוצות מערביות לא קתוליות מסוימות לפעמים מכונות פרוטסטנטיות, למרות שאין קשר היסטורי בין כתות אלה לבין לותר, קלווין, או הכנסייה הקתולית.

באזורים דוברי גרמנית, המילה פרוטסטנט עדיין מתייחס לקתולית, הדיון הזה הסתיים באופן רשמי במועצת קונסטנס (1414-1418), שהוצאה את יאן הוס להורג, והכריזה על וייקליף ככופר. אך בעוד שקונסטנס חיזקה את ההבנה הימי-ביניימית של הכנסייה והאימפריה, היא לא יכלה לפתור את המתיחיות הלאומיות, וגם לא את הבעיות התאולוגיות שעלו במהלך המאה האחרונה. כמו כן, המועצה לא יכלה למנוע את הקרע ואת המלחמות ההוסיסטיות בבוהמיה.

במובן מסוים, המחאה נעשתה לרצינית יותר כאשר מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני ופרופסור באוניברסיטת וויטנברג, קרא ב1517 להעלאה לדיון מחודש של נושא האינדולגנציות (כפרה שנקתנתה מהאפיפיור בכסף). המסורת טוענת כי הוא מיסמר את 95 הטענות שלו לדלת של כנסיית ארמון ויטנברג, ששימשה כלוח מודעות של האוניברסיטה. המחלוקת של לותר סימנה התפרצות פתאומית בעלת עוצמה משמעותית של אי-שביעות הרצון שטואטאה זמן רב מתחת לשטיח אך לא נפתרה.

במקביל לאירועים בגרמניה, החלה תנועה בשווייץ תחת הנהגתו של הולדרייך צוינגלי. שתי התנועות האלה הסכימו על רוב הנושאים, וההמצאה החדשה – הדפוס – הוליך רעיונות במהירות ממקום למקום, אך היו כמה הבדלים ביניהם. כמה מחסידיו של זוינגלי האמינו כי הרפורמציה היא שמרנית מדי, ועברו לעמדות רדיקליות יותר, שחלקן קיימות היום אצל האנבפסטיסטים המודרניים. תנועות פרוטסטנטיות אחרות נטו אחר המיסטיקה או ההומאניזם, כשחלקם לפעמים נפרדים מרומא או מהפרוטסטנטיות, ויוצרים קבוצות חדשות מחוץ לכנסיות המקובלות.

לאחר השלב הראשון של הרפורמציה, ולאחר החרם על לותר והגינוי של הרפורמציה על ידי האפיפיור, הכתבים של ג'ון קלווין היו נקודת המוצא לקונסנזוס בין קבוצות שונות בשווייץ, סקוטלאנד, הונגריה, גרמניה ועוד. הפילוג של הכנסייה האנגלית מרומא תחת הנרי השמיני, שהחל ב1529 והובא לגמר עד 1536, העביר גם את אנגליה לצד של הרפורמציה. אך השינויים באנגליה היו איטיים יותר מאשר במקומות אחרים באירופה, כאשר לא הייתה החלטה ברורה בין הצדדים הפרוטסטנטיים לשמרניים למשך מאות שנים, כשבמשך הזמן נוצרה פשרה. (כיום, אנגליקנים רבים מחשיבים את עצמם מבחינה תאולוגית כקתולים מתוקנים ולא כפרוטסטנטים). כך, המערב התפלג למחנות קתוליים ופרוטסטנטיים.

שלושת העיקרים של לותר

לותר ביסס את הזרם הפרוטסטנטי על שלושה עקרונות יסוד: האמונה לבדה, כתבי הקודש לבדם, החסד לבדו (ובלטינית: Sola Fide, Sola Scriptura, Sola Gratia).

עיקרון האמונה (sola fide) קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, ולא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה באותה תקופה את המעשה. בסקרמנט הווידוי, למשל, הדגישה הנצרות הקתולית את קיום העונש לכפרת העוונות (למשל תפילה או מסע צליינות), ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. אמנם, היו גם קתולים שטענו כי אדם המשלם על חטאיו בלי להתחרט עליהם, חטאיו אינם נמחלים, אך ככלל ניסתה הכנסייה הקתולית להקל על מאמיניה ולקרבם אל הכנסייה. לותר, לעומת זאת, טען כי רק המאמינים האמיתיים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמיתיים. בעוד שהכנסייה הקתולית ניסתה להרחיב את קהל מאמיניה ככל האפשר, לותר צימצם אותו ל"כנסיית הרוח" - המאמינים הטהורים בלבד.

עיקרון החסד (sola gratia) קובע כי לאדם אין כל יכולת להשפיע על גורל נשמתו. האל קבע עוד מראשית הימים מי מבני האדם ייגאל ומי לא, בצעד המכונה פרדסטינציה, או גזירה קדומה. אך הגאולה אינה חסרת היגיון, אף על פי שהיא שרירותית. בני אדם שזכו בחסד האלהי אינם יכולים אלא להיות מאמינים אדוקים ולמלא את רצונו של האל. האמונה אינה בחירה חופשית של האדם, אלא חלק מהמנגנון האוטומטי של הגזירה הקדומה. כשלעצמו, אין האדם יכול אלא לחטוא. בזכות חסד האל, ניתן לאדם למלא את רצונו.

עיקרון החסד ביטל למעשה את הצורך בתיווך הכנסייה בקשר בין אדם לאלהיו. תיווך זה הוא אחד מעקרונות היסוד של הנצרות הקתולית: אין גאולה מחוץ לכנסייה, ורק דרך הטקסים שמנהלים כמרים מוסמכים אפשר לזכות לחסד האלהי. הקשר הישיר בין האל לאדם שהציע לותר פטר את הכנסייה הלותרנית מהצורך להפוך את הכמרים למכשפים, המשתמשים באמצעים מאגיים להעברת חסד.

עיקרון "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura) קובע כי הסמכות העליונה לענייני נצרות נמצאת בכתבי הקודש, ולא באנשים בשר ודם - גם אם הם כוהנים. תפישה זו מנוגדת לעמדת הכנסייה הקתולית, הקובעת כי לכנסייה יש מונופול על פרשנות כתבי הקודש. התאולוגים הקתולים עסקו בהתאמת כתבי הקודש לכתבי הפילוסופיה והמדע, ובתקופתו של לותר כבר הייתה התאולוגיה הקתולית סבוכה למדי ובלתי נגישה להדיוטות. לותר צידד בקריאת פשט של כתבי הקודש, וטען שכל אדם יכול להבין אותם. לותר חתר לקרב את הטקס הדתי לעם. הוא תירגם את כתבי הקודש ואת נוסחי הטקסים הנוצריים לגרמנית (אחר-כך באו תרגומים ללשונות אירופיות נוספות). בנוסף, גם מבנה הכנסייה השתנה ללא היכר. הסגנון הקתולי המפואר של ימי הביניים נזנח, וכל חלל ציבורי יכול היה לשמש כנסיה. הכמרים עמדו עם פניהם לקהל, זאת בניגוד לסגנון הקתולי בו הכומר עומד על במה עם הגב לקהל ומדקלם טקסטים בלטינית. קירובה של הדת לציבור ושחרור המאמינים מתיווכה הפרוצדוריאלי של הכנסיה היווה מהפכה בקנה מידה חסר תקדים בחיים הדתיים באירופה ועורר חרדה של ממש במוסדות הנסיה הקתולית.

החופש הפרשני שהעניק לותר לפרוטסטנטים גרם לפיצול מתמיד בכנסייה הפרוטסטנטית. אף שישנם זרמים פרוטסטנטיים גדולים יותר - הלותרניזם והקלוויניזם, שייסד ז'אן קלווין - אין כנסייה פרוטסטנטית אחת, בדומה לכנסייה הקתולית. זרמים פרוטסטנטיים רבים קמו והמשיכו להתפצל בשל מחלוקות על פירוש כתבי הקודש.

ביטול השדרה הרוחנית

בימי הביניים חולקה החברה באופן אידיאי לשלושה מעמדות: מעמד העובדים, מעמד המתפללים ומעמד הלוחמים. אחת המסקנות מעיקריו של לותר היא ביטול ההבדל בין הכמרים, שנסמכו לתפקידם בסמכות האפיפיורות, לבין צאן מרעיתם. התפישה הלותרנית גורסת שלכומר אין כוחות מאגיים בזכות תפקידו, אלא סמכות חינוכית בלבד. הכומר הקתולי מסוגל להעביר חסד למאמינים בזכות סמיכתו (דרך הסקרמנטים), ולבצע בטקס המיסה את נס לחם הקודש (שבו הופכים לחם ויין פשוטים לגופו ודמו של ישו). תפקידו של הכומר הפרוטסטנטי, לעומת זאת, הוא לחנך את שאר הקהילה, ללמד את הבשורה ולעודד התנהגות מוסרית.

אחת התוצאות של תפישה זו היא ביטול המנזרים - אם אין מעמד המתפללים, אין צורך להקים לחבריו בתים מיוחדים, לתת להם אדמות רבות ולקיימם על חשבון הציבור. התפתחות זו תרמה כנראה לפופולריות של לותר, שכן האדמות הרבות שהחזיקה הכנסייה הועברו מידי המנזרים לידיים פרטיות.

טקס המיסה

מלכתחילה, הפרוטסטנטים היו מאוחדים בהסכמה כנגד הדוגמה הקתולית של הטרנסובסטנציאציה, שאומרת כי החומר של הלחם והיין שמשתמשים בהם בטקס המיסה נעשה לבשרו ולדמו של ישו ממש. אולם, הם חלקו ביניהם לגבי האופן שבו המאמין מתאחד עם ישו בטקס זה. הלותרנים האמינו ב"הימצאות ממשית", שיטה שאומרת כי המציאות של ישו נמצאת "בתוך, עם, ותחת" הלחם הקדוש. לעומת זאת הכנסייה המתוקנת שהולכת אחר זוינגלי, טענה כי טקס המיסה נועד רק כזיכרון, ואמרה כי ישו אינו קיים ממש בלחם. אולם היא אמרה שישו מתאחד עם המאמין על ידי אמונתו. הקלווניסטים אמרו כי יש "מציאות ממשית", אך באופן שונה מכפי שהאמינו הלותרנים, כשהם אומרים שהלחם אינו משתנה לישו עצמו, אלא מדובר בקשר סמלי שנעשה על ידי האמונה ורוח הקודש.

מבשרי הנצרות הפרוטסטנטית

רעיונותיו של לותר אינם חדשים לגמרי. רעיון הגזירה הקדומה, למשל, מופיע כבר אצל פאולוס, שכתב כי מספר ידוע של נוצרים ייגאלו, וכל השאר נדונו לעינויי גיהנום.

הדגש על עליונות כתבי הקודש והתביעה לקריאת פשט של הברית החדשה ותיק כמעט כימי הנצרות. מול הכנסייה, שתבעה לעצמה מונופול על פירוש כתבי הקודש, ופירשה אותם לעתים בדרכים עקלקלות כדי להצדיק את הכוח והעושר שצברה, ניצבו תמיד קבוצות שהזכירו את דבריו הרדיקליים של ישו עצמו (למשל: "אשרי העניים, כי להם מלכות השמיים").

הדרישה לחופש פרשני ולקריאה בכתבי הקודש בתרגום הייתה ממאפייני היסוד של הוולדנזים, למשל, שתירגמו חלקים מכתבי הקודש לצרפתית, וגם של תלמידי ג'ון ויקליף באנגליה, הלולרדים, שתירגמו את כתבי הקודש לאנגלית. שתי הקבוצות, ורבות אחרות, תבעו זכות להטיף את הבשורה ללא היתר מיוחד של הכנסייה, ושתיהן נרדפו ככתות מינות.

יש חוקרים הטוענים כי הצלחתו של לותר במקום שבו נכשלו קודמיו נובעת משני יתרונות עיקריים: ראשית, הוא נהנה מתמיכתם הפוליטית של נסיכים גרמנים, וכך יכול לפעול ללא חשש אמיתי מרדיפה. שנית, ואולי חשוב יותר, לותר פעל לאחר שהומצא הדפוס, וכך יכלו תלמידיו להפיץ את כתביו ואת התרגומים לתנ"ך ולברית החדשה בעותקים רבים. אם הרשויות יכלו להחרים את העותקים הבודדים והיקרים שהפיקו בעמל רב הלולרדים או הוולדנזים, היה כמעט בלתי אפשרי לעצור את שטף ההדפסות של התרגומים של לותר.

היסטוריה לאחר המאה ה-16

התנועה המתודיסטית והפייטיזם (אדיקות) במאה ה-17

התנועה המתודיסטית במאות ה-17 וה-18, שהחלה לאחר הרפורמציה הפוריטנית האנגלית, הצטרפה ביבשת אירופה לתנועת הפייטיזם, וחזרה לאנגליה בתצורה שונה דרך ג'ון ווסלי והמתודיזם, וכן דרך קבוצות חדשות וקטנות יותר כגון הקוויקרים. המאפיינים של הפייטיזם היו חיים רוחניים והחוויה הדתית, ששולבו בדרך כלל עם מעורבות חברתית, כמחאה נגד ה"אורתודוקסיה הפרוטסטנטית" שהתרכזה אז בענייני דוקטרינה. רבים מהמתודיסטים השמרנים יותר יצרו לאחר מכן את תנועת הקדושה, שהדגישה את חוויית הקדושה.

אוונגליזם במאה ה-18

מתחילת המאה ה-18, כמה תחיות בינלאומיות של הפייטיזם (כגון ההתעוררות הגדולה) התעוררו בכל ענפי הנצרות, ותנועה זו קרויה באופן כללי התנועה האוונגליסטית. הדגשים העיקריים של התנועה הזו היו המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביביליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל נשים) בפולחן, אוונגליזם ולימוד, ושיתוף פעולה בדברים אלה בין כל הכתות.

פנטקוסטאליזם, המאה ה-20

פנטקוסטאליזם כתנועה החלה בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, ויצאה בעיקר מתנועת הקדושה. התנועה ביקשה לחזור להשיב את רוח הקודש לפעילות על פני הארץ, כמו בימי הברית החדשה, ודיבור בלשונות מוזרים כעדות ל"טבילה ברוח הקודש" נעשה למאפיין העיקרי. נסים רפואיים ואחרים גם הם הודגשו. פנטקוסטאליזם כבשה את תנועת הקדושה, והביאה למאות כתות חדשות בארצות הברית. תנועה "כריזמטית" מאוחרת יותר גם היא הדגישה את מתנות רוח הקודש, אך פעלה בתוך העדות המוכרות ולא פרשה מהן.

פונדמנטליזם, המאה ה-20

כתגובה לביקורת המקרא המודרנית הליברלית, הפונדמנטליזם קם במאה ה-20, בעיקר בארצות הברית ובקנדה, בעדות שהושפעו ביותר מהאוונגליזם. הפונדמנטליזם הדגיש את הסמכות והייחודיות של המקרא, וטען כי הבדלת הנוצרי מטעויות, ושמרנות תרבותית, הם היבטים חשובים של החיים הנוצריים.

נאו-אוונגליזם, אמצע המאה ה-20

נאו-אוונגליזם היא תנועה מאמצע המאה ה-20, שהגיבה להגזמות שהיא ראתה בפונדמטליזם, כשהיא מוסיפה על ההדגשה של הסמכות המקראית גם הדגשות על האמנויות, שיתוף פעולה בין כנסיות, אפלוגטיקה נוצרית, ואוונגליזם שחוצה את גבולות העדות השונות.

אקומניזם, אמצע המאה ה-20

התנועה האקומנית הנוצרית השפיעה על כנסיות רבות, מתחילתה במועצת אדינבורו למסיונרים. מקורותיה באה מההכרה בצורך בשיתוף פעולה בתחום המסיון באפריקה, אסיה ואוקיאניה. מאז 1948 הועד העולמי של הכנסיות היה משפיע ביותר. יש גם גופים אקומניים ברמות מקומיות ולאומיות ברחבי העולם. ביטוי אחד של התנועה האקומנית הוא הנסיון ליצור כנסיות מאוחדות, כגון הכנסייה של דרום הודו, של צפון הודו, של קנדה או של אוסטרליה. יש השתתפות חזקה של הכנסיות המזרחיות אורתודוקסיות בתנועה זו.

כתות פרוטסטנטיות

פרוטסטנטים מתייחסת לקבוצות ולכנסיות פרוטסטנטיות השונות כחלקים מתוך הכנסייה הפרוטסטנטית הכללית. אך יש כתות שהם פחות סובלניות מאחרות, ויש קבוצות שהן כל כך לא-אורתודוקסיות שרוב הקבוצות האחרות אינן מקבלות אותן. אך יש גם קבוצות שההבדל התאולוגי בינם הוא קטן מאד. הפיצול לכתות שונות הוא לפעמים ביטוי פשוט של ריחוק גאוגרפי, ואין הבדל תאולוגי ביניהם כלל. לא ברור בדיוק כמה כתות פרוטסטנטיות יש, אולם הוערך כי מדובר בעשרות אלפים. תנועות אקומניות שונות ניסו לאחד את הכנסיות הפרוטסטנטיות, לפי מודלים שונים, אך הפיצולים בינתיים מתגברים על תנועת ההתאחדות.

משפחות של כתות פרוטסטנטיות

יש לציין כי רק קבוצות כלליות מצוינות להלן:

הכנסייה האנגליקנית
הכנסייה השבדית
בפטיסטים
לותרנים
מתודיסטים
פנטקוסטאליזם
כנסיות מתוקנות, הכוללות קלווניסטים ופרסבטריאנים.
קווייקרים
ריסטורשניסטים
הכנסיות האפרקניות העצמאיות

מספרם של הפרוטסטנטים

יש כ590 מליון פרוטסטנטים ברחבי העולם. אלה כוללים 170 מליון בצפון אמריקה, 160 מליון באפריקה, 120 מליון באירופה, 70 מליון באמריקה הלטינית, 60 מליון באסיה, ו-10 מליון באוקיאניה. 27% מהנוצרים כיום הם פרוטסטנטים.

אישים פרוטסטנטים ואנגליקנים ידועים

(מובאים רק אישים שעסקו בדת)

מוקדמים

מרטין לותר, רפורמטור ותאולוג גרמני, מייסד הכנסייה הלותרנית בגרמניה, מייסד הלותרניזם.
אולריך זוינגלי, רפורמטור שווייצרי.
ג'ון קלווין, רפורמטור צרפתי, תאולוג, מייסד הקלווניזם.
פיליפ מלכאנתון, מנהיג לותרני מוקדם.
ג'ון קנוקס, רפורמטור קלווניסט סקוטי.
ויליאם לואד, ארכיבישוף של קנטרברי תחת צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה.
מנו סימונס, מייסד המנוניטיזם.

אמצעיים

ג'ון ווסלי, מייסד התנועה המטודיסטית, ארמני.
ג'ונתן אדוארדס, תאולוג פוריטני אמריקאי, מטיף בתקופת ההתעוררות הגדולה, קלווניסט.
ג'ייקוס אמן, מייסד כנסיית האיימיש.
אנדרה לורטי, תאולוג הוגנוטי.
ג'ורג' פוקס, מייסד "אגודת החברים" – הקווייקרים.
ג'ורג' ווייטפילד, מטיף בתקופת ההתעוררות הגדולה, קלווניסט.

מהעת האחרונה

קרל ברת, תאולוג גרמני שפעל יחד עם אמיל ברונר, ידוע בשל התאולוגיה הדיאלקטית והנאו-אורתודוקסית שלו.
דיטריך בונהופר, תאולוג גרמני, היה מעורב בהתנגדות לנאצים והוצא להורג זמן קצר לפני סוף מלחמת העולם השניה.
ריינולד ניבור, תיואלוג ואתיקן אמריקאי.
דסמונד טוטו, הארכיבישוף האנגליקני של קייפטאון, פעיל שלום.
פול טיליץ', תאולוג אקזסטנציאליסט לותרני.
ג'ון ב. קוב, תאולוג, עסק בתאולוגיה תהליכית.
פאט רוברטסון, מנהיג כריזמטי/פונדמטליסטי אמריקאי.
איאן פייסלי, מנהיג של הפרוטסטנטים באולסטר.
סטנלי הוורוואס, תאולוג ואתיקן נוצרי אמריקאי.
יורגן מולטמן.
בילי גראהם, אוונגליסט אמריקאי.

ראו גם

נצרות פרוטסטנטית | נצרות: זרמים

Gourt Home::Gourt :: נצרות פרוטסטנטית