ניו דיל

הניו דיל (מאנגלית, עסקה חדשה, או חלוקת הקלפים מחדש) הוא הכינוי למדיניות הכלכלית שננקטה תחת ממשל נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט לטיפול במשבר הכלכלי ("השפל הגדול") אחרי נפילת הבורסה הניו יורקית בארצות הברית ב-24 באוקטובר 1929.

המבוא לניו-דיל

השפל הגדול, כפי שמציין ג'ים פאול, "היה שעת המבחן לרעיונות ה'פרוגרסיביים'". ממשל הובר, למרות דעותיו הפרוגרסיביות של הנשיא עצמו, עדיין היה רווי אנשי 'המשטר הישן' ובעלי חשיבה מסורתית. ממשל רוזוולט הזניק לחזית העשיה חבורה בעלת אופי שונה לחלוטין: צעירים נמרצים, מלאי עוז ואופטימיות, נחושים לשנות את העולם ולהותיר בו את חותמם.

רוב "אנשי הניו דיל" שהתגבשו סביב רוזוולט, ושנודעו בשם "טראסט המוחות" התנסו בזמן מלחמת העולם הראשונה ב"כלכלה מתוכננת" במסגרת מנהל המלחמה של ארצות הברית וסברו כי כלכלה מתוכננת היא התרופה לפגעי השפל. הנשיא החדש, רוזוולט, היה האיש האידאלי לסייע להם ביישום התוכנית: מדינאי נחוש, בעל חושים פוליטיים חדים ויכולת נדירה לשכנע אנשים ולעורר בהם נאמנות, רוח קרב והתלהבות; ומאידך, בעל הבנה מזערית בכלכלה, דבר שסיפק זירה פתוחה לניסויים כלכליים נועזים. הניו-דיל שבתוך הניו-דיל היה פשוט: "טראסט המוחות" יספק את הפתרונות, הנשיא ישתמש בכישוריו הרטוריים כדי 'למכור' אותם לעם, וכל השלושה—החבורה, רוזוולט והעם—יהנו מן התוצאות המבורכות.

לפני הבחירות, הציג רוזוולט חזות של לוחם ללא-חת בתקציבים גרעוניים, טראסטים ומונופולים והבזבזנות המופרזת של הנשיא הובר. רוזוולט טען בלהט: "עלינו לחסל פונקציות ממשלתיות... עלינו למזג, לשלב תת-מחלקות בממשל, וכמו אזרחים פרטיים, לוותר על מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו", ולקראת סיום הקמפיין זעק: "עצרו את הגרעונות! עצרו את הגרעונות!" במקביל ובסתירה מוחלטת, ביקר רוזוולט את הובר כמפלצת אדישה לגורל העם, הדבקה במדיניות לסה פר קפיטליסטית מיושנת של אי התערבות.

הסתירה בין הזעקה נגד התקציבים הגרעוניים מחד ואי-העשייה כביכול של הובר מאידך הותרה עם היבחרו של רוזוולט. בנאום המינוי שלו אמנם קרא רוזוולט לחסכון, אך החל מדבר על תכניות רחבות היקף להחזרת אנשים לעבודה באמצעות "גיוס ישיר על ידי הממשלה עצמה", פיזור אוכלוסין לאזורים כפריים, מאמץ לעלות את ערך המוצרים החקלאיים וסיוע לחקלאים, וכן הלאה.

פעולתו הראשונה של רוזוולט הייתה טיפול במשבר הבנקים, שהתמוטטו בקצב מהיר במהלך חודש פברואר. מייד עם כניסתו לתפקיד הוציא רוזוולט צו לסגירת הבנקים למספר ימים בהתאם לחוק "איסור סחר עם האוייב". הצו, שהתבסס על טיוטת הצו שהוכנה עבור הובר למטרה זו, היה בלתי חוקתי בעליל, אך רוזוולט סמך, ובצדק, על אישור הקונגרס בדיעבד. הבנקים נפתחו מחדש, אחרי חופשה מאונס של שישה ימים.

זמן קצר אחרי כן, נפנה רוזוולט לטפל ב"תקן הזהב" כאשר הכריז ב-5 באפריל 1933 על הפקעת כל הזהב שבידי האזרחים, צעד שמשמעותו הייתה שקולה להינתקות מהתקן. חשיבות הצעד הייתה בעיקר בשחררו את רוזוולט מתאימות למוסרות מתכת בעלת ערך מוסכם, דבר שאפשר לו מעתה ואילך "להדפיס" כסף באמצעות הבנק הפדרלי כאוות נפשו. יתר על כן, "חוק רזרבות הזהב" מינואר 1934, שאסר באופן מוחלט וסופי החזקת זהב פרטית, קיצץ גם באופן שרירותי 40 אחוז מערכו, צעד אינפלציוני מובהק.

הניו-דיל הראשון

הסיבה לנטישת תקן הזהב התבררה כאשר החלו תוכניות ה"ניו-דיל" להחשף. התוכנית המשמעותית הראשונה שאושרה, במאי 1933 הייתה "חוק ההתאמה החקלאית". במסגרת חוק זה הוקם "מנהל ההתאמה החקלאית" ששילם לחקלאים כדי להמנע מגידול יבולים כמו חיטה, כותנה, מוצרי חלב, חזירים, אורז, טבק ותבואה, מתוך מחשבה שבכך תפתר בעיית "ייצור היתר", כביכול, במשק האמריקני.

המנהל נועד להוות גוף ממשלתי שייצור ויתאם קרטליזציה של החקלאות באמצעות כפיית מחירים גבוהים לתוצרת חקלאית והקטנת ההיצע החקלאי. בשנתיים בהן התקיים, עד שהוכרז מנוגד לחוקה על–ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית חילק המנהל 700 מליון דולר עבור אי-גידול תוצרת חקלאית. פעולת המנהל עוררה תרעומת קשה בשנתו הראשונה, כאשר הושמדו יבולים ונשחטו בעלי חיים, כשבמקביל מליוני אנשים רעבים ללחם. בהמשך, קיבלו החקלאים תשלום עבור אי-גידול מראש.

"מנהל ההתאמה החקלאית" הצליח אמנם בחיזוק הקרטליזציה ובהתמרת מחירי התוצרת החקלאית, לפחות באופן חלקי, אך נכשל בהשגת יעדיו המוצהרים, ולמעשה השיג ההפך מהם: הוא עודד את תהליך ה'תיעוש' של החוות בארצות הברית, בניגוד לשאיפה לשמור על חוואים קטנים, ופגע במיוחד בחקלאים עניים ונטולי קרקע משלהם, שהיו פעמים רבות שחורים בדרום העני. אלו, הפכו מובטלים משום שלבעלי החוות הגדולות שהעסיקו אותם השתלם יותר לא לגדל תוצרת כדי להנות מהסובסידיה הממשלתית.

הניו-דיל הראשון כלל מספר פרויקטים גדולים של עבודות יזומות. אחד מהם היה "חיל השימור האזרחי" (CCC)—תוכנית תעסוקה יזומה לצעירים (בגיל 17 עד 23) בפרויקטים של פיתוח ושימור פרקים ויערות, שכוונה לצמצם את מספר הצעירים המתחרים בשוק העבודה ולספק לאלו תעסוקה בשכר נמוך במיוחד. פרויקט חשוב אחר היה "המנהל הפדרלי לסיוע חירום", שיצר פרויקטים במאות מיליוני דולרים. פרויקט בולט שלישי היה "רשות עמק טנסי" (TVA) המשך פרויקט שאפתני מתקופת הובר, שכיוון ליצור מערכת של סכרים על נהר טנסי ושלוחותיו, כדי למנוע שטפונות, לשפר את התעבורה בנהר ולהפיק חשמל תוך ניצול הפרשי גובה בין נקודות מסוימות בו.

גולת הכותרת של הניו-דיל הייתה "מנהל השיקום הלאומי" (NRA), גוף בעל תקציב ראשוני עצום בסך 3.3 מיליארד דולר (שווה ערך לכ-5 אחוז מהתמ"ג הכולל באותה שנה) שכיוון לחלק את התעשייה כולה ל"רשויות קוד" נפרדות, כשבכל אחת מהן קוד השולט בייצור, מחירים, ושיטות הפצה. מטרת רשויות הקוד של המנהל הייתה להפוך את השוק האמריקני לרשת של מונופולים וקרטלים, שבאמצעותם תוכל המדינה לכפות את מדיניות המחירים והתעסוקה שלה.

בתוך תקופה קצרה נוצרו למעלה מ-700 רשויות קוד, שכיסו בסופו של דבר שלושה רבעים מכלל כוח העבודה הפרטי הלא חקלאי. הפיתוי להצטרך לרשויות הקוד היה בעיקר ההבטחה לפטור מתקנות האנטי-טרסט לכל מי שיציית לקוד וההזדמנות למכור מוצרים ברווח בטוח, כיוון שמחירי המינימום החוקיים היו אמורים לכסות לפחות את עלות הייצור ובפועל, את עלות הייצור בתוספת הרווח שנראה נכון בעיני מנהיגי הקרטלים. המקל היה כוח אכיפה בהיקף של כמה אלפי שוטרים, שלכד והעניש סוחרים או יצרנים שמכרו לציבור במחיר זול מהמינימום שנקבע.

"מנהל השיקום הלאומי" נוצר ברוח הצעתו של ראש ג'נרל אלקטריק, ג'ררד סְווֹפּ מתקופת ממשל הובר, שהציע כינון ברית בין עסקים גדולים לממשלה בה מוענקת לממשלה שליטה מלאה בכל התעשייה בארצות הברית, ובתמורה מוענקת שליטה בכל מגזר תעשייתי לקרטלים של עסקים גדולים ומקורבים לשלטון. כוונת המנהל הייתה ליצור חיקוי למשטר "המדינה הקורפורטיבית", שכונן מוסוליני באיטליה, שנחשב אותה עת להצלחה גדולה.

בתוך זמן קצר התפתח "משבר ציות" ביחס לחוק השנוי במחלוקת. סוחרים ותעשיינים רבים סרבו לציית לקוד (עד ביטול החוק הוגשו למעלה מ-30 אלף תלונות על הפרות קוד) ואילו המנהל נרתע מפעולה נחושה נגד מפירי החוק, גם בגלל העמדה החוקתית הרעועה שלו, וגם מחשש מיחסי הציבור השליליים בעקבות שליחת כוחות משטרה שיאכפו על סוחרים להעלות מחירים. כתוצאה מכך, באמצע שנת 1934, כ-9 חודשים אחרי תחילת הפעלת המנהל, נוצר מצב בו חברות שלא רצו לכבד את הקוד פשוט התעלמו ממנו והנסיון ליצור קרטל בתחום התמוטט. המקומות היחידים בהם כובד החוק היו כאלו בו הייתה הסכמה מרצון בין ראשי הענף על קרטליזציה חשאית, הסכמה אותה ניתן היה ליצור בעיקר בענפים בהם פעל מספר מוגבל של גורמים ממילא.

ב-27 במאי 1935 הכריז בית המשפט העליון של ארצות הברית כי "מנהל השיקום הלאומי" נוגד את החוקה האמריקנית ולכן מבוטל. המקרה עלה בפני בית המשפט בעקבות תלונה ש"חברת עופות שכטר" הפרה את תקנות "קוד העופות". במידה מסוימת, הייתה החלטת בית המשפט העליון בבחינת הקלה לממשל רוזוולט. לכל, כולל מנהלי "מנהל השיקום הלאומי" היה ברור כי הוא נכשל לחלוטין במשימתו. ארנסט לינדלי, שכתב מספר ספרים בתמיכה ב"ניו-דיל" בכללו, טען כי "הייתה זו השגיאה הגדולה ביותר של ממשל רוזוולט" וטען כי במועד החלטת בית המשפט העליון במקרה שכטר המנהל כבר היה "מת" למעשה.

ביקורת חריפה הוטחה במנהל השיקום לא רק בגלל כישלונו אלא גם בגלל הדברים שניסה לעשות. "השימוש השיטתי בכוח המדינה בשווקי העבודה", כותבים וודר וגלווי, "העלה את השכר ואת עלויות העבודה והאריך את הסבל בזמן השפל הגדול, וייצר מצב שבו רבים חיים בשגשוג גואה ובמקביל מליונים נותרים בחסך חמור". לפי ההיסטוריון הכלכלי אליס הוולי "הפגם הגדול ביותר בצעדי התכנון המוגבלים הללו הייתה נטייתם להגבלה, כשלונם במתן תמריץ להרחבה כאשר הרחבת הכלכלה הייתה הדבר הנדרש ביותר".

ביקורת חריפה במיוחד הוטחה ב"ניו-דיל" מן השמאל, שראה בתוכנית החמצה משמעותית. ברטון ג'. ברנסטיין טען כי התוכנית נכשלה במתן סיוע לקבוצות שנזקקו לו יותר מכל. פול ק. קונקין טען כי מדיניות הממשל פגעה בחקלאים העניים בגלל שלא כוננה רפורמות מס פרוגרסיביות דיין ובגלל נדיבותה הרבה כלפי בעלי אינטרסים עסקיים. האוורד צין ביקר את ה"ניו-דיל" בגלל שפעל לשימור "הרעות הגדולות ביותר" של הקפיטליזם.

דונלד ר. ריצ'ברג, שהיה ראש "מנהל השיקום הלאומי" הודה כי "ההוצאות העצומות והתמיכה בחקלאות ובעבודה בתעשייה שנחזו תחת ממשל רוזבלט לא פתרו את בעיית האבטלה" אך טען כי "הם עוררו תקוות חדשות ונתנו השראה לפעילויות חדשות בעם האמריקני, שמנעו מהם לפנות, לפחות לפרק זמן, לתוכניות פוליטיות קיצוניות עוד יותר".

טיעון אפולוגטי זה מסווה ככל הנראה את העובדה ש"מנהל השיקום הלאומי" והניסיון לקרטליזציה של התעשייה בארצות הברית לא היו אמצעי אלא מטרה. כלומר, הכוונה לא הייתה בראש ובראשונה לפתור את בעיית האבטלה ולהוציא את ארצות הברית מן השפל אלא דווקא להשתמש במצב השפל כדי לכונן כלכלה ריכוזית ומתוכננת בארצות הברית. כלכלה כזו הייתה חלומם של כמה מן הבולטים באנשי "טראסט המוחות" של רוזוולט ובמיוחד רקספורד גאי טגוול, ברנרד ברוך ופליקס פרנקפורטר. כולם היו שותפים לכמיהה אותה ביטא טגוול נוכח ההצלחה, לכאורה, ברוסיה הסובייטית "לבצע את הפעולות התעשייתיות לפי תוכנית מחושבת לחלוטין".

הניו-דיל השני

בעקבות הכרזת בית המשפט העליון על "מנהל השיקום הלאומי" כבלתי חוקתי, והחשש כי דברים דומים עשויים להתרחש עם פעולות אחרות של ה"ניו-דיל" החל ממשל רוזוולט במחצית השנייה של שנת 1935 בפעילות חקיקתית ומנהלית נמרצת המכונה אצל רבים הניו-דיל השני.

התקנות הבולטות בניו-דיל השני היו חוק יחסי עבודה לאומי (חוק וגנר) שהרחיב במידה ניכרת את כוחם של איגודי העובדים ואפשר להם לכונן מונופול בתחום התעשייתי בו הם פועלים; חוק הביטוח הלאומי שנועד לאפשר קצבה מזערית לזקנים (מעל גיל 65, כשתוחלת החיים באותה עת הייתה כשישים שנה), וקצבאות בסיסיות אחרות; חוק הבנקאות שהרחיב את הפיקוח על מערכת הבנקאות והעמיק את הפיצול בין בנקים מסחריים ובנקי השקעות; ושורה של חוקים "עוקפי בית משפט עליון" שנועדו לכונן קרטלים בתחומים מוגבלים כמו חשמל ואנרגיה, אספקת פחם, הובלת נוסעים וחקלאות; פעולה אחרונה הייתה חוק מס הכנסה שכלל העלאה משמעותית של המסים, במיוחד על חברות ובעלי הכנסות גבוהות.

מניע ממשי לתכניות הללו הייתה שאיפתו של רוזוולט להבטיח את בחירתו מחדש, באמצעות הקצאות כספים נדיבות למדינות מפתח שלא היו בכיסו. דו"ח של הסנאט שנערך בעקבות הבחירות הצביע על שימוש שיטתי של הממשל בכספי תכניות הבנייה הציבורית כדי להפעיל לחץ לתמיכה ברוזוולט, או לפטר את מי שאינו תומך בו. התפלגות ההשקעות במדינות השונות, גם היא מצביעה על כך שהשיקולים העיקריים היו הצלחה בבחירות, ולא מצבם של "קשי היום". לדוגמה, התמיכה במדינות הדרום, שהיו דמוקרטיות לעילא, הייתה נמוכה בהרבה מזו שבמדינות המערב, שהתנדנדו בין הדמוקרטיים לרפובליקנים. קוץ' ושוגהרט מסבירים:

"הפצת מיליארדי דולרים על ידי הקונגרס כדי לשמן את המכונה הכלכלית הודרכה פחות על ידי שיקולים של צורך כלכלי ויותר על ידי שיקולים פוליטיים גרידא. ייתכן שהניו-דיל נכשל מבחינה כלכלית משום שהצליח כל כך בבניית מכונה פוליטית מנצחת..."

זמן קצר אחרי בחירתו בפעם השנייה, העלה רוזוולט להצעה את "חוק ארגון מחדש של הרשות השופטת", הידוע לשמצה גם בשם "חוק ניפוח בית המשפט". החוק הציע, בין השאר לאפשר לרוזוולט למנות כרצונו עד שישה שופטים נוספים בבית המשפט העליון, כדי שיוכל להטות החלטות בנושאי ניו-דיל לטובתו. כפי שניסח זאת רוזוולט "יש למצוא את האמצעים להתאים את נקודת המבט השיפוטית לצורכי ההווה".

הפעולה האגרסיבית הביאה את השופט אוון רוברטס, כמעט בוודאות מתוך חשש מפגיעה בבית המשפט העליון, להצביע לטובת צעדי ניו-דיל בכמה החלטות צמודות, אך בסופו של דבר יצא שכרו של רוזוולט בהפסדו. ביולי 1937 ופעם נוספת בדצמבר אותה השנה, התמרדו חברי בית נבחרים דמוקרטים והכשילו את מאמציו לשנות את הרכב בית המשפט העליון ולחזק את הרשות המבצעת. רוזוולט נתפש בעקבות טקטיקות כיפוף הזרוע שלו כ"דיקטטור" והרשות המבצעת כמכרסמת בכוחו של הקונגרס. בסופו של דבר, הפסיד רוזוולט שכן בבחירות הביניים 1938 קטן הרוב הדמוקרטי בסנאט (7 דמוקרטים הפסידו) כמו גם בבית הנבחרים (70 צירים רפובליקניים חדשים נבחרו), מה שלמעשה האט את צעדי הניו דיל.

בעיה אחרת, חמורה לא פחות, הייתה חזרתו של השפל הכלכלי. החל מאמצע שנת 1937 החלה האבטלה לזנק כלפי מעלה ובאמצע שנת 1938 זינקה האבטלה בחזרה לשיעור מבהיל של 19 אחוז, כמעט כשיעורה בשיא המשבר. התל"ג והצריכה הפרטית, במקביל, צנחו בחדות כלפי מטה. הספקנות כלפי רוזוולט והניו דיל הגיעה לשיא, אך בינתיים מצא רוזוולט את הפתרון, מבחינתו לפחות, לאבטלה: מלחמה.

אחת המוסכמות המקובלות על העוסקים בהיסטוריה הכלכלית של ארצות הברית היא שמלחמת העולם השנייה שמה קץ לשפל הכלכלי. כלכלנים מהאסכולה הקיינסיאנית, במיוחד, גורסים כי המדיניות הפיסקלית המרחיבה של תחילת שנות הארבעים בארצות הברית 'עבדה', בקדמם חזרה מהירה לתעסוקה מלאה, עם ירידה מהיקף של 8 מליון מובטלים בשנת 1940 לפחות ממיליון שלוש שנים אחרי כן.

ניתוח זה של הדברים שגוי ככל הנראה. המרכיבים העיקריים בשיקוי הבריאות הכלכלית הקיינסיאני הם מדיניות פיסקלית מרחיבה, העלאת מסים, במיוחד על בעלי ההכנסות הגבוהות ומתן תמריצים לצריכה תוך שמירה על מחירים גבוהים ובמקביל תמרוץ החיסכון.

מה שהתרחש בפועל ערב מלחמת העולם השנייה היה כמעט ההפך הגמור. ההרחבה העיקרית בוצעה בכלים מוניטריים (היינו, הדפסת כסף) ולא בכלים פיסקליים (הרחבת ההוצאות הממשלתיות), הצריכה קפאה על מכונה ואילו החיסכון צמח בשיעורי שיא. יתר על כן, כאשר תמה המלחמה ותקציב הממשלה ירד בחדות, במקום שייווצר שפל, דווקא קפצה הצריכה בשיעורים גבוהים.

ראוי כמובן גם לתהות על עצם הטענה שמלחמת העולם השנייה שמה קץ לשפל הכלכלי, שכן ערך ההון הכולל של המדינה נותר כמעט ללא שינוי בין השנים 1939 ו-1945. יתר על כן, ברמת החיים הייתה למעשה צניחה חריפה, כולל צמצום קשה בזמינות מוצרי בסיס כמו סוכר, קפה או בשר, הרעה משמעותית בתנאי העבודה והגדלה של מספר שעות העבודה, שלא לדבר על העובדה שהחיילים המגויסים חיו תחת סכנה מתמדת ובתנאים שבנסיבות אחרות היו נחשבות לעוני מחפיר.

מורשת השפל הגדול והניו-דיל

מקורות

Beito, David T. Taxpayers in revolt : tax resistance during the Great Depression. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1989.

Bernstein, David E. Only one place of redress : African Americans, labor regulations, and the courts from Reconstruction to the New Deal. Durham ^*: Duke University Press, 2001.
Bresiger, Gregory, "The Revolution of 1935: The Secret History of Social Security" Essays In Political Economy (2002).
Chase, Stuart. A new deal. New York: The Macmillan company, 1932.
Couch, Jim F, and William F Shughart. The political economy of the New Deal. Cheltenham, UK ; Northampton, MA: E. Elgar, 1998.
Croly, Herbert David. The promise of American life. New York: Macmillan, 1911.
Dorfman, Joseph. Economic Mind in American Civilization 1918-1933 (Volumes Four and Five). Augustus M Kelley Pubs, 1966.
Fleming, Thomas. The New Dealers' War: FDR and the War Within World War II. Basic Books, 2002.
Flynn, John T. The Roosevelt Myth. Fox & Wilkes, 1998.
Friedman, Milton, and Anna Jacobson Schwartz. Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton University Press, 1971.
Hall, Thomas E, and J. David Ferguson. The Great Depression : an international disaster of perverse economic policies. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1998.
Hawley, Ellis Wayne. Herbert Hoover and the crisis of American capitalism. Cambridge, Mass: Schenkman Pub. Co.; distributed by General Learning Press [Morristown, N.J, 1973.
Keynes, John Maynard. A Tract on Monetary Reform. London, 1923; New York, 1924.
Conkin, Paul Keith. FDR and the origins of the welfare state. New York: Crowell, 1967.
Mcelvain, Robert S. The Great Depression : America 1929-1941. Three Rivers Press, 1993.
McElvaine, Robert S. The Depression and New Deal: A History in Documents (Pages from History). Oxford University Press, 2003.
Mises, Ludwig von, "Monetary Stabilization and Cyclical Policy" in: On The Manipulation of Money and Credit in Classics in Austrian Tradition: 3. Israel M. Kirzner, ed. London: Pickering & Chatto, 1994.
Powell, Jim. FDR's folly : how Roosevelt and his New Deal prolonged the Great Depression. New York: Crown Forum, 2003.
Rothbard, Murray Newton. A history of money and banking in the United States : the colonial era to World War II. Auburn, Ala: Ludwig von Mises Institute, 2002.
Rothbard, Murray Newton. America's Great Depression. Ludwig Von Mises Institute, 2000.
Rothbard, Murray Newton. "World War I as Fulfillment: Power and the Intellectuals", The Journal of Libertarian Studies, Vol. IX, No. 1 (Winter 1989) (also: Radosh, Ronald, and Murray Newton Rothbard. A new history of Leviathan; essays on the rise of the American corporate state. New York: Dutton, 1972.)
Shaffer, Butler D. In restraint of trade : the business campaign against competition, 1918-1938. Lewisburg, PA London ; Cranbury, NJ: Bucknell University Press Associated University Presses, 1997.
Robertson, Ross M. History of the American economy. New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1973.
Skousen, Mark, "Saving the Depression: A New Look at World War II", The Review of Austrian Economics (vol 2:216)
Smiley, Gene, "Some Austrian Perspectives on Keynesian Fiscal Policy and the Recovery in the Thirties", The Review of Austrian Economics (vol 1:167)
Smiley, Gene. ''Rethinking the Great Depression (American Ways Series). Ivan R. Dee, Publisher, 2003.
Soule, George Henry. Prosperity decade : from war to depression : 1917-1929. Armonk, N.Y: M.E. Sharpe, 1989.
Tugwell, Rexford G, Thomas Munro, and Roy Emerson Stryker. American economic life and the means of its improvement. New York: Harcourt, Brace and Company, 1930.
Vedder, Richard K, and Lowell E Gallaway. Out of work : unemployment and government in twentieth-century America. New York: New York University Press, 1997.
Watkins, T.H. The Great Depression: America in the 1930s. Little Brown & Co (T), 1993.
Wilson, Joan Hoff, and Oscar Handlin. Herbert Hoover: Forgotten Progressive. Waveland Press, 1992.
Wright, Gavin. The political economy of the cotton South : households, markets, and wealth in the nineteenth century. New York: Norton, 1978.

קישורים חיצוניים