מקינטוש

Macintosh_128k.jpg]] מקינטוש, או בקיצור מק, הוא שמה של סדרת מחשבים אישיים המיוצרת, מעוצבת ומשווקת על–ידי חברת אפל ומריצים את מערכת ההפעלה 10. מקור השם "מקינטוש" בשמו של זן תפוחים, בעקבות שם החברה (בעברית, תפוח). מחשב המקינטוש הראשון יצא לאוויר העולם ב-24 בינואר 1984.

המקינטוש היה המחשב המסחרי הראשון שעשה שימוש בממשק משתמש גרפי ובעכבר מחשב, בניגוד לממשק שורת הפקודה הרגיל בו נעשה שימוש במערכות–הפעלה אחרות. במקביל למקינטוש, המשיכה אפל בייצור מחשבי Apple II שלה, שהיו עד אז מקור ההכנסה העיקרי של החברה, עד שהמקים האפילו עליהם החל בשנת 1987.

המקינטוש המשיך לאורך השנים לעמוד בחזית הטכנולוגיה בתחום המחשוב האישי, עם חידושים כמו אפשרות פשוטה לרישות, מסך צבעוני, נגינת סרטים ומוזיקה, ועוד. המק גם היה אחד הגורמים המרכזיים במהפכת המחשוב בתחום הגרפיקה, ההוצאה לאור, המוזיקה והוידאו.

עד שנת 1998 התבססו המקים בעיקר על טכנולוגיה וחומרה ייחודיים של אפל. החל מאותה שנה, החלה אפל עוברת בהדרגה לשימוש בטכנולוגיה וחומרה סטנדרטיים, עם המעבר לשימוש ביציאות USB, שבבי זכרון סטנדרטיים, ועוד. בשנת 2005 הכריזה אפל על כוונתה להעביר את קו מחשבי המקינטוש לשימוש בשבבי אינטל, שימירו את השימוש בשבבי פאור פיסי ששימשו עד אז. בתחילת שנת 2006 יצאו הדגמים הראשונים המבוססים על שבבי אינטל.

היסטוריה

1979-1984: פיתוח והצגה

Mac Design Team.jpg, ג'ואנה הופמן, ברל סמית', אנדי הרצנפלד, ביל אטקינסון, ג'רי מנוק.]] פרויקט המקינטוש החל בראשית 1979 על ידי ג'ף רסקין, עובד של חברת אפל, שחזה מחשב זול וקל לשימוש למשתמש הממוצע. בספטמבר 1979, רסקין קיבל אישור להעסיק עובדים לפרויקט, הוא החל בחיפוש אחר מהנדס שיוכל לבנות אב-טיפוס. ביל אטקינסון, חבר בצוות הפיתוח של פרויקט ליסה (מערכת דומה אבל יקרה יותר), הציג לג'ף את בארל סמית', טכנאי שירות שהחל לעבוד באפל בתחילת השנה כעובד מספר 2828, במשך השנים, רסקין גייס צוות פיתוח גדול שעיצב ובנה את החומרה והתוכנה של המקינטוש המקורי; זולת רסקין, אטקינסון וסמית', הצוות כלל גם את ג'ואנה הופמן, ג'ורג' קרואו, ג'רי מנוק, סוזן קר ואנדי הרצפלד

לוח האם הראשון שסמית' פיתח עבור המקינטוש היה מבוסס על המפרט של רסקין: היה לו 64 קילובייט זיכרון, מעבד מוטורלה 6809E והייתה לו תמיכה בתצוגת שחור לבן של 256x256 סיביות. (המוצר הסופי עשה שימוש בצג מונוכרום בגודל "9, ברזולוציה של 512x342). באד טריבל, מתכנת מקינטוש, רצה להריץ את הממשק הגרפי של ליסה על המקינטוש, הוא שאל את סמית' האם אפשר להטמיע את מעבד המוטורלה 68000 של הליסה בתוך המק ועדיין לשמור על עלויות ייצור נמוכות. בספטמבר 1980, סמית' הצליח לעצב לוח אם שלא רק עשה שימוש במעבד 68000, אלא אף היה מהיר ממנו, מהירות המעבד עלתה מ־5 ל ־8 מגהרץ, עלייה משמעותית של 60% בביצועים. לוח אם זה אף הציג תמיכה בתצוגה של 384X256 סיביות. העיצוב של סמית' אף עשה שימוש בפחות שבבי RAM מאשר הליסה, ובעקבות זה, ייצור לוח האם היה זול באופן משמעותי. בזמן זה של ספטמבר 1980, המקינטוש של סמית' (מחווט ידנית על ידי סמית' עצמו) היה היחידי שקיים, אל אף זאת בריאן הווארד ודן קוטל כבר החלו לחווט מחשב עבורם. במקביל טריבל החל לכתוב תוכנת הפעלה ROM אשר הציגה במסך את ה־"Hello" המפורסם, תמונה זו ברוחב 32 סיביות הציגה את יכולת הגרפיקה של המקינטוש. גרסתו הסופית של המק הייתה עצמאית והכילה הרבה יותר קוד ROM מאשר רוב המחשבים דאז; עם 128KB RAM, בצורה של 16 שבבי 64Kbit RAM אשר הולחמו ללוח הלוגי. אמנם לא היו לו חריצי הרחבת זיכרון, אך הוא היה ניתן להרחבה עד 512KB RAM, זאת באמצעות הלחמת 16 שבבי זיכרון בגודל של 256Kbit RAM במקום אלו שהותקנו במקור. זה הושג תודות לעבודתו החכמה של בארל סמית': הוא חיווט מספר קווים נוספים על לוח המחשב, ובכך ייצר את האפשרות לשימוש בשבבי ה 256Kbit כאפיק הרחבה עתידי. למשתמשי המק ההרפתקנים הדבר אפשר שדרוג זיכרון ה־"Mac 128K" שלהם ל־512KB בלי הצורך לקנות מחשב חדש. סטיב ג'ובס התנגד לרעיון הזה נחרצות (הוא לא רצה שאנשים "יתעסקו עם הקרביים של המק" וגם מכיוון שהוא היה מעוניין שהם ייקנו את ה־Mac 512KB לכשזה ייצא), אולם בארל שילב את התכנון שלו במהירות מבלי ליידע את ג'ובס, לטובת משתמשי המקינטוש.

Ad_apple_1984_4.png, הטקסט מתייחס לכך שהמקינטוש יביס את שליטת ה-PC, ע"פ סיפרו של ג'ורג' אורוול 1984.]] העיצוב החדשני תפס את תשומת ליבו של סטיב ג'ובס, אחד מצמד המייסדים של אפל. הוא הבין שהמקינטוש ניתן לשיווק יותר מהליסה, בעקבות זאת מלוא תשומת ליבו הייתה נתונה לפרויקט. רסקין לבסוף עזב את פרויקט המקינטוש בשנת 1981, זאת בעקבות חילוקי דעות אישיים עם ג'ובס, אומרים שעיצובו הסופי של המקינטוש היה קרוב יותר לרעיונות של ג'ובס מאלו של רסקין. לאחר ששמע על ממשק המשתמש הגראפי (GUI) החלוצי שפותח ב־Xerox PARC, סטיב ג'ובס החל במשא ומתן לקביעת מפגש במחלקת הפיתוח של Xerox Alto Computer וכלי הפיתוח של Smalltalk תמורת החלפת אופציות מניות של אפל. ממשק המשתמש של מחשבי הליסה והמקינטוש הושפעו בבירור מהפיתוח שהוצג לאנשי אפל ב־Xerox. ג'ובס אף שכר את שירותי המעצב התעשייתי הרטמוט אזלינגר לעבוד על פרויקט המקינטוש, התוצאה הסתכמה בתבנית העיצוב "Snow White"; אמנם זה הגיע באיחור עבור המקים הראשונים, אך יושם ברוב מחשבי אפל מאמצע ועד סוף שנות ה־80. בכל אופן, מנהיגותו של ג'ובס בפרויקט המקינטוש הייתה קצרה, מאבקי כוחות בין ג'ובס ומנכ"ל אפל החדש ג'ון סקאלי הובילו להדחתו של ג'ובס בידי הדריקטוריון של אפל בשנת 1985, הוא המשיך בדרכו וייסד את NeXT, חברת מחשבים אחרת, הוא חזר לאפל רק בשנת 1997. סקאלי התעלם לחלוטין ממה שחברי צוות המקינטוש ניסו לעשות עם מחירו של המק כאשר הוא העלה את מחיר המק מ־1995 דולר אמריקאי ל־2495 דולר. אנשי המק עמלו קשה בתכנון המק על מנת לאפשר מחיר נמוך ככל הניתן, אבל אף אחד כולל ג'ובס לא הצליח לשכנעו אחרת, המקינטוש הושק עם מחיר התחלתי של 2495 דולר, 25 אחוז גבוה יותר מהתכנון המקורי.

המקינטוש הוצג בפרסומת המפורסמת (1984) שבוימה על ידי רידלי סקוט במשחק הסופרבול בתאריך 22 בינואר 1984. המק עצמו הושק רשמית והוצא למכירה ב־24 בינואר 1984, במחיר של 2495 דולר, יחד עם שתי תוכנות שימושיות שפותחו על מנת להציג את יכולות הממשק הגראפי המתקדם של המק: MacWrite ו־MacPaint. אמנם המק גרר אחריו עדת מעריצים באופן מיידי, הוא היה קיצוני מדי לאחרים. תוכנות ישנות המבוססות על שורת הפקודה והממשק הטקסטואלי היו חייבות להיכתב מחדש על מנת להתאימם למערכת החדש, זאת מכיוון שמהמכונה הייתה מעוצבת באופן מלא סביב ממשק משתמש גרפי (GUI); משימה זו הייתה ביותר, מפתחים רבים הדירו רגליהם מכך, הדבר גרם למיעוט תוכנות למערכת החדשה. משתמשים רבים, שהיו רגילים לממשק שורת הפקודה, כינו את המק בשם "צעצוע". בשנת 2004, 20 שנה מאוחר יותר אפל פרסמה באתר האינטרנט שלה את הפרסומת המקורית של המק משנת 1984, בפרסומת שולב באופן דיגיטאלי נגן המדיה של אפל ה־iPod כשהיה על אישה, אותה שיחקה שנייה מיור.

1985-1989: עידן ההוצאה לאור השולחנית

ב-1985, השילוב של המק, המדפסת של אפל (ה LaserWrite) ותוכנות ייעודיות למק כמו MacPublisher של חברת Boston Software ו PageMaker של חברת Aldus (כיום Adobe PageMaker) איפשרו למשתמשים לעצב, להציג ולהדפיס עיצובים הכוללים גרפיקה וטקסט, פעילות הנודעת בשם הוצאה לאור. הוצאה לאור שולחנית הייתה ייחודית למקינטוש, אך לבסוף הגיע גם למשתמשי מחשבי ה PC. מאוחר יותר, תוכנות כמו FreeHand של חברת Macromedia, QuarkExpress ו- Adobe Illustrator חיזקו את מעמד המק בתחום הגרפיקה הממוחשבת ועזרו להגדיל את תחום ההוצאה לאור השולחנית.

מגבלות המק הראשונות היו ברורות ולא אחרו להגיע: מיעוט זיכרון, אפילו בהשוואה למחשבים אחרים בשנת 1984, וחוסר היכולת להרחבתו בקלות; מחסור בדיסק קשיח ואי היכולת לחבר אחד בקלות. אמנם בשנת 1985 הזיכרון הבסיסי של המק היה 512KB, והאפשרות להרחיב, אמנם לא בקלות, את זיכרון ה-Mac 128KB, הביאו את אפל למסקנה הבלתי נמנעת שהמק זקוק לשיפורים בתחומים אלו. התוצאה הייתה ה Mac Plus, ששוחרר בשנת 1986 עם זיכרון של מגהבייט אחד ואפשרות הרחבה לארבעה מגהבייט, ועם ממשק SCSI מקבילי, מהפכני לימים ההם, אשר אפשר חיבור של שבעה אביזרים היקפיים כמו דיסקים קשיחים וסורקים למחשב. נפח כונן הדיסקטים של המחשב הוגדל ל 800 קילובייט. ה Plus היה הצלחה מיידית ויוצר במשך ארבע שנים.

בעיות אחרות נותרו, בעיקר מהירות מעבד איטית ויכולת גראפית מוגבלת, אשר עיכבו את היכולת של המק להיכנס לתחום המחשוב העסקי. מעבד מוטורלה מעודכן אפשר מחשב מהיר יותר, ובשנת 1987 אפל הציגו את ה Macintosh II, אשר עשה שימוש במעבד מוטורלה 68020 במהירות 16MHz וסימן דרך חדשה עבור המקינטוש. עתה, בפעם הראשונה, המקינטוש היה בעל ארכיטקטורה פתוחה עם מספר חריצי הרחבה, תמיכה בממשק גרפי צבעוני ועיצוב מודולארי הדומה למחשבי ה IBM PC והשפעה מקו המוצרים השני של אפל, סדרת המחשבים הוותיקה והניתנת להרחבה אפל II. במקביל ל Macintosh II שוחרר ה Macintosh SE, מחשב המק הראשון עם חריץ הרחבה פנימי (SE מהווה קיצור של System Expension - הרחבת מערכת), ה SE חלק את עיצוב ה "Snow White" של ה Macintosh II, וגם את העכבר והמקלדת של ה Apple Desktop Bus שהוצגו לראשונה במחשבי ה Apple IIgs מספר חודשים קודם.

עם מעבד המוטורולה 68030 הגיע ה Macintosh IIx בשנת 1988, הוא הציג שיפורים פנימיים, שכללו מעבד MMU מובנה. לאחר מכן בשנת 1989 הוצגה גרסה קומפקטית של ה Macintosh SE עם פחות חריצי הרחבה יחד עם מעבד המוטורלה 68030 במהירות 16MHz (ה Macintosh SE/30). מאוחר יותר באותה השנה, ה Macintosh IIci, במהירות של 25MHz היה מחשב המק הראשון שהיה "32-Bit Clean" שאפשר תמיכה טבעית בזיכרון רב יותר מ 8MB, להבדיל מקודמיו אשר הצריכו שימוש בזיכרון ROM שנקרא "32-bit dirty. מערכת ההפעלה System 7 הוצגה והייתה למערכת ההפעלה הראשונה של המקינטוש התומכת במיפוי זיכרון של 32-bit. אפל אף הציגה את ה Macintosh Portable, בעל מעבד 68000 במהירות 16MHz עם מסך דק בטכנולוגיית מטריצה פעילה. בשנה שלאחר מכן הוצג ה Macintosh IIfx במהירות של 40MHz, מחירו היה 13,000 דולר. מלבד המעבד המהיר הוא הציג שיפורים ארכיטקטוניים מהותיים כולל זיכרון מהיר וצמד מעבדי עזר ייעודיים עבור קלט/פלט.

1990-1998: עליות וירידות

Macintosh classic.jpg Windows 3.0 של מיקרוסופט, אליה מתייחסים רבים כגירסה הראשונה של "חלונות" שהתחרתה במקינטוש גם בביצועים וגם בפיצ'רים, שוחררה במאי 1990 והוותה אלטרנטיבה שימושית וזולה יותר, לפלטפורמת המקינטוש. התגובה של אפל היתה הצגת מגוון של מקים לא יקרים יחסית, באוקטובר 1990: ה-Macintosh Classic, גרסה פחות יקרה ל-Macintosh SE, נמכר ב-999 דולר, עובדה שעשתה אותו למק הכי זול, עד להשקה המחודשת של ה- iMac 400MHz בפברואר 2001. ה- Macintosh LC עם מעבד 68020, במארז ה-"Pizza Box" הייחודי שלו, נמכר ב-1800 דולר, הגיע עם מסך חדש ולא יקר בגודל 512X384 פיקסלים, ואפשר גרפיקה בצבעים, וה- Macintosh IIs 250MHz, שהגיע רק עם חריץ הרחבה אחד, עלה 2500 דולר. כל שלושת הדגמים נמכרו היטב, למרות שהרווח של אפל עליהם היה נמוך בצורה משמעותית מזה שבדגמים הקודמים.

ב-1991 הגיעה ההשקה המיוחלת של מערכת 7, שהייתה שדרוג מערכת ההפעלה של מקינטוש ל-32 ביט, מה ששיפר את יכולות ניהול הצבע, זמינות וניצול הזכרון, רשתות, מולטי-טאסקינג , וכן זכרון וירטואלי. מאוחר יותר באותה שנה, אפל הציגה את ה-Macintosh Quadra ,ה-700 ו-900: שני המקים הראשונים שהשתמשו במעבד Motorola 68040 המהיר. הצטרפו אליהם, גרסאות משופרות של להיטי השנה הקודמת, Macintosh Classic II ו- Macintosh LC II. זה האחרון, שודרג, וצויד במעבד 68030 16MHz.

באותו זמן, הוצגו שלושת הדגמים הראשונים של סדרת הניידים של אפל, PowerBook, ה-PowerBook100 מקינטוש מיניאטורי נייד, שנבנה על ידי Sony, ה-PowerBook140, עם מעבד 68030 16MHz, וה- PowerBook170, עם מעבד 68030 25MHz. אלה היו שלושת המחשבים הניידים הראשונים בעלי מקלדת משולבת עם משענת לכף היד, ומתקן הצבעה ובחירה (trackball) בחזית המקלדת.

ב-1992 אפל החלה למכור את המקים הזולים ביותר בקו הייצור שלה, ה- Performa, באמצעות דילרים 'לא רשמיים'. סוכני אפל רשמיים הציעו את גרסת 'אמצע הדרך' של ה-Quadra שנקראה Macintosh Centris, ומייד הוחלף שמה ל-Quadra, לאחר שהקונים החלו להתבלבל עם כל השמות: Classics, LCs, IIs, Quadras, Performas ו-Centrises. במקביל לשחרור מספר מוצרי מק חדשים לשוק, אפל חשפה את סדרת ה-PowerBook Duo, שהייתה אמורה לספק את אותה הפונקציונליות של תחנת עבודה שולחנית בסביבת העבודה. ה-PowerBook Duo ירד מפס הייצור בתחילת 1997.

השלב הבא באבולוציה של מעבדי מקינטוש היה המעבר לארכיטקטורת Risc PowerPC, שפותחה על ידי AIM של אפל, IBM ומוטורולה. מאז הצגתה, סדרת ה-Power Macintosh הוכחה כמוצלחת מאד, עם יותר ממליון יחידות שנמכרו עד סוף 1994, שלושה חודשים לפני היעד שאפל הציבה לעצמה. באותה שנה, אפל שיחררה דור שני של דגמי ה- PowerBook, סדרת ה-PowerBook 500, שכללה את הטראק-פד (trackpad) המפורסם.

ב-1995, מיקרוסופט ואינטל המשיכו לנגוס בפלח השוק של אפל, עם מערכת הפעלה Windows 95 ו-מעבדי Pentium, שהגבירו בצורה משמעותית את יכולות המולטימדיה והביצועים של מחשבי ה-PC. בתגובה, אפל החלה את תוכנית תואם מקינטוש במטרה לחדש את דריסת הרגל שלה בשוק המחשבים (השולחניים) האישיים. התוכנית נמשכה עד אוגוסט 1997, כשסטיב ג'ובס חזר לאפל וביטל אותה, בהסבירו שעליהם להתמקד בעתיד.

1999 ועד היום: התחלות חדשות

Steve_Jobs_with_iMac.jpg מציג את ה-iMac המקורי בשנת 1998]] בשנת 1998, שנה אחרי חזרתו של סטיב ג'ובס לחברה, הציגה אפל מחשב מקינטוש הכל-כלול שדמה למקינטוש המקורי 128K; ה-iMac, עם עיצוב חדש, שהכיל את רוב סוגי החיבור של אפל, כגון SCSI, ו-ADB שלעתיד יוחלפו בחיבורי USB. עיצובו היה חדשני וכיסוי הפלסטיק השקוף שלו, במקור בצבעים כחול ולבן, ומאוחר יותר בצבעים רבים אחרים, נחשב אבן-דרך בעיצוב התעשייתי של שנות ה-90' המאוחרות. ה-iMac התברר כהצלחה פנומנלית, כשנמכרו 800,000 יחידות ב-1998, שהכניסו לחברה רווח של 309 מיליוני דולרים - השנה הרווחית הראשונה של אפל מאז הפך מייקל ספינדלר מנכ"ל בשנת 1995. בתערוכת MacWorld של שנת 2000 בסן-פרנסיסקו, התרברב סטיב ג'ובס במכירתם של 1.35 מיליון מחשבי iMac ברבעון הקודם; אחד כל שש שניות. מחשב ה-Power Macintosh עוצב מחדש לפי אותם קווים. בשנת 1999, הציגה אפל מערכת הפעלה חדשה, Mac OS X Server 1.0 (שם קוד Rhapsody), עם גרפיקת ממשק משתמש (GUI) חדשה ויסודות חזקים של יוניקס. דמיונו של הממשק לממשק NeXT הותיר משתמשי מק רבים מאוכזבים ותוהים כיצד יראו הדורות הבאים של ממשקי מערכות ההפעלה. Mac OS X התבססה על NeXTSTEP, מערכת ההפעלה שפותחה על-ידי החברה של סטיב ג'ובס אחרי אפל, NeXT. מערכת ההפעלה Mac OS X לא שוחררה לציבור עד לספטמבר, 2000, אז הוצגה כ-Mac OS X Public Beta, עם ממשק Aqua (כחול-בהיר), בשונה מ-Mac OS Server. היא עלתה 29.99$ ואיפשרה למשתמשי מק הרפתקניים לטעום את מערכת ההפעלה החדשה של אפל, ולספק משוב לחברה לגבי מה שרצו לראות בהשקה האמיתית.

MacBook.jpg הוא הנייד הראשון של אפל אשר עושה שימוש במעבדי אינטל. המחשב משווק מפברואר 2006.]] באמצע 1999, הציגה אפל את ה-iBook, מחשב נייד חדש שתוכנן להיות דומה במראה ל-iMac, שהוצג שנה קודם לכן. שישה שבועות לאחר חשיפתו של ה-iBook הוזמנו יותר מ-140,000 מחשבים ועד אוקטובר הפך המחשב להיט מכירות כמו ה-iMac. אפל המשיכה להוסיף מוצרים חדשים לקו שלה, כגון ה-eMac וה-Power Mac G4 וגם שידרגה משמעותית את ה-iMac פעמיים. ב-11 לינואר, 2005, הכריזה אפל על ה-Mac Mini במחיר של 499$, המק הזול ביותר עד כה. בשנים האחרונות ראתה אפל עליה משמעותית במכירות המקים. רבים גורסים כי זו תוצאה, חלקית, של הצלחת ה-iPod. המונח אפקט ההילה (halo effect) הוטבע כדי לציין את ההשפעה על בעלי iPod מרוצים, שקונים עוד מוצרים של אפל, מקווי מכירות אחרים שלה. נגני המוזיקה אייפוד משכו תשומת לב כוללת לקו של מקינטוש שלא נראתה מאז השקתו של קו זה בשנת 1984. משנת 2001 ועד לשנת 2005 צמחו מכירות המקינטוש באופן קבוע ועל בסיס שנתי. ב-11 לאוקטובר, 2005, הציגה אפל את תוצאות הרבעון הרביעי שלה, עם דיווח על מכירת 1,236,000 מקינטושים - עליה של 48% מאותו הרבעון בשנה הקודמת (כאן יש הערת שוליים). עם הצגת איימקים כפולי-ליבה (iMac Core Duo) וה-MacBook Pro ב-10 לינואר, 2006, תעבור אפל משבבי PowerPC לשבבים המיוצרים על-ידי אינטל (כאן יש הערת שוליים). ההחלפה של שאר הקו של מקינטוש מתוכננת לבוא לידי סיום עד סוף השנה. אפשר ונפח המכירות יפחת במקצת בעוד הצרכנים ממתינים לרכוש את מוצרי מקינטוש העתידיים.

תוכנה

מערכת הפעלה

מאמר מרכזי: ההיסטוריה של מערכת ההפעלה Mac OS | Apple Macintosh Desktop.png) עם הממשק משתמש הגרפי החדש (Graphic User Interface- GUI) משנת 1984]] System7screenshot.gif | MacOSX10.4.png 10.4 "Tiger" למרות שהממשק עבר שינויים משמעותיים כמה אלמנטים נשארו כמו למשל ה-Menu Bar בחלקו העליון של המסך]] מערכת ההפעלה 'מקינטוש' הייתה ידועה בתחילה כ-'מערכת הפעלה' (System Software), או בפשטות, 'מערכת' (System). עם הוצאת מערכת 7.6, הפך שמה של המערכת באופן רשמי ל-Mac OSֿ. משנת 2001, הוחלפה מערכת ההפעלה Mac OS "הקלאסית" במערכת BSD מבוססת יוניקס, Mac OS X. אפל הציעה מערכת יוניקס נוספת אחרת, A/UX, לשרתי המקינטוש המוקדמים שלה, ללא הצלחה גדולה. מערכת ההפעלה Mac OS נחשבת בקרב רבים אחת מהנקודות מושכות הקנייה של פלטפורמת מקינטוש ואפל מקדמת את השקתה עם כנסים גדולים מיוחדים וארועים ביום ההשקה. אפל בחרה, ככלל, להישאר עם גורמי ממשק משתמש כלליים בכל השקותיה ונקודות דמיון רבות ניתן לראות בין מערכת ההפעלה Mac OS 9 לבין Mac OS X. מערכות הפעלה לא-אפליות למקינטושים העכשויים הן, בין היתר, לינוקס (Linux) ומערכות BSD שונות. Mac OS הייתה מערכת ההפעלה הראשונה שעשתה שימוש נרחב בממשק משתמש גרפי. אף גרסה של מערכת Mac OS "הקלאסית" לא הכילה 'שורת פקודה' (Command Line). באופן מקורי הייתה המערכת מערכת הפעלה למשימה אחת, אך ריבוי משימות אופציונאלי הוצג עוד במערכת 5. השדרוג הרציני הבא הגיע במערכת 7 בשנת 1991, שהציג עיצוב צבע-מלא חדש, ריבוי משימות מובנה, סקריפטים (AppleScript) ועוד אפשרויות אפנון (קונפיגורציה) למשתמש. Mac OS המשיכה להתפתח עד לגרסה 9.2.2, אך הארכיטקטורה הותיקה שלה - כמו שימוש בריבוי משימות במקום הגרסה החדשה יותר של ריבוי משימות מקדים (preemptive multitasking) - הפכה שינוי הכרחי. במרץ 2001, הציגה אפל את מערכת ההפעלה Mac OS X, מערכת הפעלה מודרנית ובטוחה יותר מקודמתה מבוססת היוניקס, שהשתמשה בדרווין (Darwin]] , XNU]] ו-Mach כיסודותיה. Mac OS X נגזרת באופן ישיר מ-NexSTEP, מערכת הפעלה שפותחה על-ידי חברתו של סטיב ג'ובס, NeXT, לפני שקנתה אותה אפל. מערכת הפעלה Mac OS ישנה יכולה עדיין לרוץ תחת Mac OS X במכונה וירטואלית מיוחדת המכונה Classic, אך זה אפשרי רק במקינטושים המשתמשים במעבדי PowerPC ולא במחשבים המשתמשים במעבדים של אינטל. תוכנה הדומה לקלאסיק הנקראת רוזטה (Rosetta) תאפשר לתוכנות PowerPC לרוץ על מחשבים עם מעבדי אינטל. למרות ש-Mac OS נמצאת כיום בגרסת 10.4 (שוחררה ב-29 לאפריל, 2005), ונקראת בשם הקוד 'טייגר' (Tiger). הגרסה הבאה Mac OS X v10.5, בשם-קוד 'לאופרד' (Leopard), מיועדת להיות מושקת בסוף שנת 2006, סמוך למועד השקת Windows Vista של Microsoft.

היסטוריית תוכנה

מאז הצגתו, נמתחה על המק ביקורת בעיקר על חוסר בתוכנות זמינות למערכות ההפעלה שלו. בשנת 1984 היה ברור כי מבחר רחב יותר של תוכנות זמינות למחשב של IBM, בשם IBM PC, כי זה השתמש במערכת ההפעלה הנפוצה ביותר של זמנו, MS-DOS. אפל נאבקה כדי לשכנע מפתחי תוכנה להפיק תוכנות למקינטוש; ביל גייטס ממיקרוסופט הבין כי ממשק המשתמש הגרפי יהפוך לסטנדרט בתעשייה וכי התוכנה שלו תוכל להימכר בכמויות רבות יותר אם היא תהיה זמינה למשתמשי מקינטוש. בשנת 1984 תוכנת עיבוד התמלילים של מיקרוסופט, Microsoft Word, ו-Microsoft MultiPlan היו זמינות והפכו נקודות מושכות קנייה חשובות בשוק המקינטוש. אולם, עדיין היו חסרים למק משחקים ותוכנות עסקיות. בשנת 1985 לוטוס (Lotus), הציגה את Lotus Jazz, לאחר הצלחת Lotus 1-2-3 במחשבי IBM PC, אך, ככלל, זה היה כשלון. בשנת 1987 הקימה אפל את עסק התוכנה שלה 'קלאריס' (Claris). היא העניקה את קוד התוכנה והזכויות עליו לכמה תוכנות שנכתבו בתוך אפל, במיוחד MacWrite, MacPaint ו-MacProject. בשנות ה-80' המאוחרות השיקה קלריס מספר כותרי תוכנה מחודשים; התוצאה היא סדרת ה-Pro, לרבות MacPaint Pro, MacDraw Pro, MacWrite Pro ו-FileMaker Pro. כדי לספק חבילת משרד כוללת, רכשה קלריס את הזכויות לתוכנת הנתונים Informix WingZ spreadsheet המקית וקראו לה Claris Resolve, והוסיפה את תוכנת המצגות Claris Impact. בתחילת שנות ה-90', שולבה קלריס ברוב המקינטושים ברמת הצרכן הביתי והייתה בשימוש נרחב. בשנת 1991, השיקה קלריס את ClarisWorks, שהפכה במהרה לתוכנה השנייה-הנמכרת ביותר שלה. כיום, כל המקים מגיעים מותקנים מראש עם חבילה של תוכנות ברמת הצרכן הביתי בשם "iLife". תוכנת iLife הראשונה הייתה iMovie ששוחררה בשנת 1999 לעבודה על iMac DV. הבאה הייתה iTunes, תיבת נגינה דיגיטלית שתוכננה לעבוד עם נגן המוזיקה הדיגיטלי של אפל, האייפוד. ב-7 לינואר 2002 השיקה אפל את iPhoto, אלבום תמונות דיגיטלי קל לשימוש, ברמת הצרכן הביתי. לבסוף, בשנת 2004, אפל שיווקה את התוכנות הללו, יחד עם iDVD ו-GarageBand, בחבילת תוכנה בשם iLife בעלות של 49$. היום, מגיע כל מק מותקן מראש עם חבילת iLife. הכוונה היא להפוך את המק לגמיש גם מחוץ למחשב, על-ידי הכנסה לשימוש של כמה תוכנות מדיה ברמה גבוהה ברמת הצרכן הביתי. הכלי הנפוץ ביותר בחבילה היא תוכנת ה-iTunes, כיום גם בגרסת חלונות, המפיצה את חנות הרשת הפופולרית ביותר, iTunes Music Store.

חומרה

משפחת מוצרי מקינטוש הנוכחית משתמשת ברכיבי חומרה רבים; בהם מעבדי PowerPC שפותחו על-ידי אפל, IBM ומוטורולה (Motorola) יחד ומיוצרות כיום על-ידי IBM ו-Freescale, לשעבר חטיבה במוטורולה. מאז ינואר 2006, מעבדי X86 של אינטל (Intel) משולבים במק אף הם. כל דגמי מקינטוש משווקים עם 512 MB RAM כסטנדרט ומאז 12 באוקטובר, 2005, ה-iMac G5 השיק את המייטי-מאוס של אפל (Apple Mighty Mouse), עכבר אופטי רגיש למגע עם כדור עקיבה לחיץ מזערי דמוי כדור עקיבה המיוצר על-ידי אפל. מחשבי מקינטוש הנוכחיים משתמשים לצורכי גרפיקה בסדרת המעבדים ATI]] Radeon]] או ב-nVidia]] GeForce]] וכוללים כונן קומבו (Combo, צורב תקליטורים רגילים משולב ביכולת קריאת DVD), או סופר-דרייב (SuperDrive, צורב תקליטורים רגילים משולב בצורב DVD). מקינטושים כוללים שני פתחי העברת מידע סטנדרטיים: ה-USB, שנכנס כסטנדרט בשנת 1998 עם ה-iMac; וה-FireWire, אמת מידה נפוצה פחות שפותחה על-ידי אפל כדי לתמוך במכשירים בעלי יכולת גבוהה יותר.

מבנה מעבדים

מעבד MC68000 המקורי היה מעבד CISC 16/32, בעל 32 ביט פנימי שעבד בתדר 8 MHZ במחשבים שולחניים, למרות שהמקינטוש הנייד וה-PowerBook 100 שניהם השתמשו בגירסת ה-16 MHZ. המקינטוש II הציג את Motorola]] 68020]], מעבד 32-bit, אך המקים של אותה תקופה תמכו בגישה לזכרון בת 24-bit בלבד. לכן, היה נהוג להתייחס למקים עם מגבלה זו כאל "32-bit מלוכלך" ("32-bit dirty"). יורשו, Macintosh IIx, הציג את המעבד Motorola 68030, שהכיל את יחידת ניהול הזכרון (Memory Management Unit). ל-68030 לא הייתה יחידת נקודת ריחוף (floating point unit, FPU) מובנית; כך, מקינטושים מבוססי 030' שילבו יחידת נקודת ריחוף נפרדת: 68881, או 68882. דגמים פשוטים לא הכילו יחידה זו, למרות שהם הכילו מחבר FPU, במידה ויחליט המשתמש להוסיף יחידה כזו. המקינטוש ה-"32-bit הנקי" הראשון שיכול היה להשתמש בזכרון 32-bit היה ה-IIci. מאוחר יותר, השיקה אפל את ה-Macintosh IIfx, שלא רק שהכיל מעבד 68030 בתדר 40MHZ, אלא גם שני מעבדי MOS Technology 6502 (המעבד הראשי הוא מסדרת ה-Apple II הישנה) ששימשו כיחידת גיבוי. בשנת 1991 שחררה אפל את המחשבים הראשונים עם המעבד Motorola 68040, שהכילו את ה-FPU בתוך המעבד הראשי. שוב, דגמים זולים לא הכילו את יחידות ה-FPU, בהתבססם על מעבדי Motorola 68LC040 נחותים, במקום. מאז שנת 1994 השתמשה אפל בקו המעבדים PowerPC, בהתחילה עם ה-PowerPC 601, שמאוחר יותר שודרג ל-603 ול-604. בשנת 1997 הציגה אפל את המחשב מבוסס המעבד המשודרג מאוד PowerPC G3 הראשון שלה; עקב אחריו בשנת 1999 ה-PowerPc G4. הדור האחרון של המעבד בשימוש הוא מעבד 64-bit PowerPC G3, שהוצג בשנת 2003. בזמן המעבר ל-PowerPC כתב צוות "Cognac" של אפל תרגום של מעבד 68030 למעבד PowerPC שהורץ עם התחלת מערכת ההפעלה. בהתחלה היו בעיות רציניות Core Duo.png כפול ליבה של אינטל. בינואר 2006 הכריז מנכ"ל אפל סטיב ג'ובס על שני מחשבי מק חדשים אשר יעשו שימוש בשבבים אלה: הiMac Core Duo והMacBook Pro.]] במהירות האמולציה; אמולציה היא לעיתים רחוקות מהירה. אולם, הם הבינו כי הם יוכלו לנצל את מה שכונה בשם "חוק 90/10", שאומר, בפשטות, כי אם אתה כותב תוכנה גדולה, אתה מריץ רק 10% מהקוד במשך 90% מהזמן. טיפול מסוג זה שחרר משאבים ומחזורי שעון (clockcycles). ההערכה היא כי הגרסה הראשונה של מערכת ההפעלה שהושקה עם מעבדי ה-PowerPC הראשונים רצו ב-95% אמולמציה. גרסאות אחרונות של מערכת ההפעלה העלו את אחוז הקוד המקורי של ה-PowerPC, עד שמערכת ההפעלה OS X הביאה אותו ל-100% קוד מקורי. ב-6 ביוני, 2005, יוה"ר של אפל, סטיב ג'ובס, הודיע כי החברה תחל בהמרת קו המקינטוש ממעבדי PowerPC למיקרו-מעבדים של אינטל שצפויים להיות מפותחים עד סוף שנת 2006, והציגה גרסה של Mac OS X שרץ על מחשב שמונע על-ידי מעבד Pentium 4 של אינטל. מקים-מונעי אינטל יוכלו להריץ תוכנות מקינטוש מותאמות למעבדי PowerPC בעזרת מערכת תרגום דינמית (dynamic translation) המוכרת בשם רוזטה (Rosetta). הסיבה למעבר זה נוגע לבעיות עם צריכת הכח של מעבדי G5 של IBM, יחד עם חוסר היכולת של IBM לעמוד בלוח הזמנים של הפיתוח. המקינטושים הראשונים עם מעבדי אינטל הם ה-iMac Core Duo וה-MacBook Pro, כשעל שניהם הודיעו בתערוכת מקוורלד (Macworld Conference and Expo) בינואר 2006 תוך שימוש במעבד Core Duo.

הרחבות ותקשורת

Type_A_USB_connector.jpg טיפוסי,סוג A; חיבור USB הפך לתקן קבוע במקינטושים מודרנים החל מה-iMac הראשון בשנת 1998.]] התצורה המוקדמת ביותר של הרחבות למקינטוש היא ה-PDS (מחבר ישיר למעבד, Processor Direct Slot), שהוצע החל מדגם ה-SE ואילך. ה-PDS היה קיצור דרך לתושבת המעבד, ולא bus (חיבור מקבילי) - מה שמצביע על כך שרכיבים ל-PDS היו קשורים לדגם מסוים של מקינטוש, עם יוצא דופן מיוחד: חיבור LC PDS שהפך לסטנדרטי בקו ה-LC כולו. חיבור ה-PDS יכול לשמש לשדרוגי המעבד, לחיבור כרטיס ה-Apple IIe, או כרטיסי וידאו. אחרון המקינטושים בו שולבו חריצי PDS, היה הדור הראשון של מחשבי ה-PowerMac. המקינטוש הראשון שהכיל חיבור מקבילי להרחבה היה ה-Macintosh II, בתצורה של שישה חריצי NuBus (חיבור bus 32-bit מקבילי). ה-NuBus נעזב לטובת PCI במחשבי ה-PowerMac מהדור השני, ומחשבי ה-G4 הוסיפו חריץ AGP לכרטיסי וידאו. מחשבי ה-G5 האחרונים משתמשים בחריצי PCI Express לגרפיקה והרחבות. לזכרון השתמשה אפל בכרטיסי SIMM סטנדרטיים (30 ו-72 פינים) ומאוחר יותר בכרטיסי DIMM, עם יוצא דופן אחד: Macintosh IIfx, שהשתמש בכרטיס SIMM 64 פינים מיוחד ונדיר ביותר. כיום, מחשבי ה-PowerMac G5 הטובים ביותר משתמשים בכרטיסי זכרון DDR2 SDRAM עם 240 פינים. המקינטושים המוקדמים ביותר השתמשו בפתח מקבילי מיצור עצמי לכוננים קשיחים ולכונני דיסקטים חיצוניים, עד שהוצג SCSI עם ה-Macintosh Plus. ה-SCSI נשאר חיבור הכוננים הנבחר למקינטוש עד ה-PowerMac G3, כשכונני EIDE זולים יותר הפכו סטנדרט. מחשבי PowerMac עכשוויים משתמשים ב-SATA לכוננים פנימיים, EIDE לכוננים אופטיים פנימיים וב-FireWire לכוננים חיצוניים. ה-Apple Desktop Bus הוצג עם ה-Macintosh II לחיבור אביזרים פריפריאליים (מדפסות, סורקים וכד'). זה היה מחבר התשומה (input) הסטנדרטי עד שהוצג ה-USB עם ה-iMac. המקינטוש האחרון שהכיל ADB היה ה-PowerMac G3 הכחול-לבן, למרות של-G4 מבוסס ה-PCI היו חיבורים מתאימים עבורו. חיבורי מקינטוש פריפריאליים קלאסיים אחרים כוללים את ה-GeoPort המקבילי וכניסת ה-AAUI לתקשורת. למידע וידאו חיצוני משתמשת אפל במחבר ה-DB-15 בכל הדגמים הקודמים ל-G3 הכחול-לבן, שעשה שימוש בחיבור VGA; ה-VGA נעזב כשהגיע זמנו לטובת ה-Apple Display Connector ב-PowerMac G4. במקינטושים האחרונים ביותר, עשתה אפל שימוש בחיבור DVI כפול-חיבור (dual-link).

השפעות על תעשיית הטכנולוגיה

אפל הציגה מספר חידושים בקשר ישיר למקינטוש 128K שאומצו בשלב מאוחר יותר על-ידי שאר התעשייה כסטנדרט לעיצוב מחשבים. ההשפעה הבודדת הגדולה ביותר של אפל על התעשייה היה היותה הראשונה שעשתה שימוש נרחב בממשק משתמש גרפי בתוכנות של מערכות ההפעלה שלה. כיום, כמעט כל מערכת הפעלה בזרם המרכזי נשענת על ממשק משתמש גרפי ורבות ממערכות ההפעלה עדיין מהדהדות את עיצובו של ממשק המשתמש של המקינטוש המקורי: השימוש בהקלקה כפולה (Double Click), יכולת ה-"גרירה" ואפילו העכבר עצמו, המשמש להם. המקינטוש 128K גם הציג תוכנה שהתירה WYSIWYG (מה-שאתה-רואה-זה-מה-שתקבל, What You See Is What You Get) עריכת מלל וגרפיקה, לצד שיפורים טכנולוגיים משמעותיים כגון שמות קובץ ארוכים המתירים רווחים לבנים (בין מילים) וללא צורך בסיומת לקובץ (המגדיר אותו), כונני דיסקטים 3.5 אינץ' כרכיב סטנדרטי, סאונד ברמת 8 ביט מונו (8-bit mono) עם רמקולים מובנים ופתח יציאת סאונד כתוספת סטנדרטית. פלטפורמת מקינטוש הציגה חידושים ורעיונות רבים שהיו להם השפעה חשובה על תעשיית המחשוב, בעיקר בתחום סטנדרטים של תקשורת. אחד הראשונים היה ה-Macintosh Plus, שהציג בהצלחה את ה-SCSI בשנת 1986. המקינטוש IIsi והמקינטוש LC הציגו כניסת ויציאת אודיו כסטנדרט בשנת 1990 - כיום חיבורים אלה מגיעים כסטנדרט ברובם המוחלט של המחשבים. אפל הציגה לראשונה עם iMac בשנת 1998 כסטנדרט את ה-USB ואת הפיירוויר (FireWire), חיבור להעברת מידע במהירות גבוהה, הנפוץ כיום במחשבים לעריכת מדיה וכמעט בכל מצלמות הוידאו הדיגיטליות. אפל גם חידשה בשטח התקשורת, עם שיווק מסיבי ויישום מוקדם של פרוטוקול התקשורת (IEEE 802.11b Airport) בקווי המקינטוש הניידים בשנת 1999. בנוסף, הציגה פלטפורמת המקינטוש רבים מאמצעי האחסון שהפכו כיום לסטנדרט: בשנת 1992, המקינטוש IIvx היה המחשב הראשון שכלל כונן תקליטורים (CD-ROM) כסטנדרט. ה-iMac, שהושק בשנת 1998, היה אחד מהמחשבים הראשונים שלא הכיל כונן דיסקטים 3.5 אינצ' (floppy); היום, כמעט אף מחשב חדש לא כולל אחד. לבסוף, הפאוורבוק G4 עם הסופר-דרייב (SuperDrive, כונן משולב צורב DVD ודיסקים) הציג את צורב ה-DVD במחיר סביר הראשון בשנת 2001. אפל גם תרמה רבות לתחום המחשבים הניידים ותכונות רבות של הניידים שלה הפכו לנורמה בשוק זה. ה-PowerBook 100, 140 ו-170 קבעו את הסטנדרט הארגונומי של מיקום המקלדת בשנת 1991, על-ידי העברת המקלדת אל מעבר למנח כף היד (palm rest), במקום בצדו התחתון של המחשב הנייד. בשנת 1991, כללה סדרת הניידים PowerBook 100 הכילה את אביזר ההצבעה המובנה הראשון במחשב נייד: כדור עקיבה. ה-PowerBook Duo גם הציג את הרעיון של תחנת עגינה (??? Dock \Port replicator) בשנת 1992. אחת מהתכונות החשובות ביותר שהתווספה אי-פעם לקו הפאוורבוק היה משטח עקיבה (touchpad) כמכשיר עקיבה ב-PowerBook 500 בשנת 1994; כיום, רוב המחשבים הניידים משתמשים בו כמכשיר העקיבה שלהם. לאחרונה, ה-PowerBook G4 הפך למחשב הנייד בגודל מלא (full size laptop) הראשון שהכיל מסך רחב (widescreen). בשנת 2003 הוא הפך המחשב הנייד הראשון עם מסך בגודל 17 אינץ' ובשנת 2004 למחשב הנייד הראשון שסיפק חיבור DVI עם חיבור כפול (dual-link). קיימות כמה השערות לגבי מדוע כה-הרבה מרכיבים מקינטושיאיים אומצו על-ידי המתחרים. ועל אף שיש להם עבר עשיר בהטמעת כמה מהטכנולוגיות המובחרות ביותר הזמינות לשוק הצרכני, מקים - ומרכיביהם - לרוב הרבה יותר יקרים ממחשבי פיסי מבוססי חלונות; אי-לכך, ניתן לטעון כי המקינטושים הכניסו רכיבים שעתידים להפוך לסטנדרט מוקדם במחיר גבוה יותר ואמת היא כי מחיר הפיתוח של מוצר חדש הוא הרבה יותר גבוה מאשר העתקתו - גם במונחי משאבים אמיתיים ושעות עבודה. מבט נוסף הוא כי המתחרים נאלצו להעתיק ממקינטוש מסיבות של תחרות עסקית והשאלה האם חידושים אלה היו באמת התקדמות אינה רלוונטית. התומכים במק טוענים כי המוצרים של אפל פשוט טובים יותר.

פירסום

MacIntroBrochurePage1.jpg מאז הצגת המקינטוש בשנת 1984 עם הפרסומת המפורסמת של שנה זו בארצות הברית, הוכרה אפל במאמציה לקראת פרסום אפקטיבי ושיווק למקינטוש. חוברת פרסום בת 20 עמודים בשם "מבוא למקינטוש" (Macintosh Introduction) צורפה למספר כתבי עת בדצמבר 1983, כשהיא זכורה לרוב בגלל הופעתו של ביל גייטס בעמוד 15 בחוברת (הערת שוליים מס' 9). לגליון אחרי-בחירות מיוחד של 'ניוזוויק' בנובמבר 1984, שילמה אפל יותר מ-2.5 מיליוני דולרים כדי לקנות את כל דפי הפרסום בגליון (39 סה"כ) (הערת שוליים מס' 10). אפל גם הריצה קידום מכירות של 'נסיעת נסיון במקינטוש' (Test Drive A Macintosh), בו יכלו קונים פוטנציאליים של מקינטוש בעלי כרטיס אשראי לנסות מקינטוש ל-24 שעות ולהחזיר אותו למוכר לאחר מכן. זו החלה להראות כהצלחה כשהיו 200,000 משתתפים ומגזין הפרסום Advertising Age הכתיר אותו כאחד מעשרת מהלכי הפרסום המוצלחים של 1984. אבל, המוכרים לא אהבו את קידום המכירות הזה והיצע המחשבים לא סיפק את הביקוש. בנוסף, הרבה מחשבים חזרו במצב כה רע, שלא ניתן היה להעמיד אותם למכירה יותר. בסופרבול של שנת 1985 עלתה לאוויר פרסומת 'הלמינגים' (Lemmings); אפל הרחיקה עד לכדי הוצאה לאור של עיתון פרסום שהצהיר "אם אתה הולך לשירותים בזמן הרבע הרביעי, אתה תצטער על כך". זה התברר ככשלון גדול שלא התקרב לתשומת הלב הגדולה לה זכתה הפרסומת של שנת 1984. בהמשך הופקו חוברות פרסום רבות נוספות לדגמים חדשים: מקינטוש פלוס (Macintosh Plus) ו-Performa. בשנות ה-90' התחילה בקמפיין פרסום בשם "מה נמצא על הפאוורבוק שלך?" (What's on your PowerBook?), עם מודעות צבע ופרסום טלוויזיוני שהציג אנשים המתארים כיצד עוזר להם הפאוורבוק בעסק ובחיי היומיום שלהם. בין המציגים: פרנסס ליר (Frances Lear), טמה ינוביץ (Tama Janowitz), מייקל או'בריאן (Michael O'Brien), טוד ראנדגרן (Todd Rundgren), ארט מונק (Art Monk), מרטינה נברטילובה (Martina Navartilova),בריאן דורקין (Brian Durkin) ו-הנרי רולינס (Henry Rollins). בשנת 1995 הגיבה אפל להשקתה של מערכת הפעלה 'חלונות 95' (Windows 95) עם מודעות וקמפיין טלוויזיוני המצג את החסרונות שלה ואת חוסר החדשנות שלה. בשנת 1997 קמפיין 'חשוב אחרת' (Think Different) הציג את הסמליל (סלוגן) החדש של אפל ובעקבותיו, בשנת 2002, הוצג הסמליל 'החלף' (Switch). כיום ממקדת אפל את מאמצי הפרסום שלה סביב 'ארועים מיוחדים' בעלי מתח כבד סביבם, מצגות בכנסים כגון האקספו (Apple Expo) ו-מקוורלד (MacWorld Expo). הארועים לרוב מושכים נציגים רבים של התקשורת וצופים רבים. בעבר, נעשה שימוש בארועים מיוחדים כדי לחשוף את הפאוור-מק G5 (Power Mac G5), ה-iMac עם העיצוב החדש, וכן מוצרי מקינטוש רבים אחרים.

נתח שוק ודמוגרפיה בארצות הברית

מאז הצגת המקינטוש 128K בשנת 1984, אפל התאמצה לכבוש נתח משמעותי משוק המחשבים האישיים. בתחילה, היו חסרות למקינטוש תוכנות, דבר שהוביל למכירות מאכזבות בשנת 1985, כשהכירו הצרכנים בכך שיותר תוכנות היו זמינות ל-IBM PC. עד שנת 1985 נמכרו רק 500,000 מקים. ג'ובס העריך בתחילה כי ימכרו חמישה מיליונים תוך שנתיים; לבסוף חצו המכירות את רף שני המיליון בשנת 1988 ושלוש שנים מאוחר יותר הגיע מספר המחשבים שנמכרו לחמישה מיליונים. בשנת 1997 היו יותר מ-20 מיליון משתמשי מק (הערת שוליים מספר 11). בסוף שנת 2003 היה הנתח של אפל בשוק המחשבים השולחניים 2.06% בארצות הברית, והוא צמח ל-2.88% ברבעון הרביעי של 2004 (הערת שוליים מספר 12). קשה להעריך את מספר מחשבי המקינטוש המותקנים באמת, עם נתונים הנעים בין 3% (הערת שוליים מספר 13), להערכה אופטימית מאוד של 16% (הערת שוליים מספר 14). סקרי שוק מצביעים על כך שאפל מושכת את קהל הצרכנים שלה מקרב קהל לא רגיל של אמנים, יוצרים ואוכלוסייה משכילה, נתון שיכול להסביר את הנראות (visibility) שלה בקרב ציבור צעיר של תרבות-מחתרת אוונגרדית (הערת שוליים מספר 15). זאת ועוד, התפיסה הרווחת היא שהפטלטפורמה מושכת בעיקר את אלה המחזיקים בדעות ליברליות מבחינה פוליטית (במושגי הפוליטיקה האמריקנית); אפילו סטיב ג'ובס מעריך כי "אולי קצת פחות" מחצי מצרכני אפל הינם רפובליקנים (תומכי המפלגה הרפובליקנית האמריקנית), "כנראה שהם משתמשים יותר ב-Dell ולא בנו" הוא אומר (הערת שוליים מספר 16). תווית זו מתחזקת, מן הסתם, בעיקר לאור אופי התרומות הפוליטיות של החברה, בגלל חברותו של אל גור בחבר המנהלים שלה ובעבר האישי של ג'ובס (לאחרונה בתפקידו כיועץ למועמד הדמוקרטים לנשיאות - ג'ון קרי, John kerry) (הערת שוליים מספר 17). יחד עם זאת, משתמשי מק מוכרים הם, בין היתר, שדרן הרדיו הקונסרבטיבי ראש לימבו (Rush Limbaugh), מליץ נלהב אוונגליסטי של אפל, ואפילו נשיא ארצות הברית, ג'ורג' וו. בוש (George W. Bush).

יתרונות, חסרונות וביקורת

המקינטוש שונה במספר אופנים ממחשבים אישיים המריצים חלונות של מיקרוסופט. החומרה וגם מערכת ההפעלה, מיוצרים על ידי חברת אפל, להבדיל מחברת מיקרוסופט המספקת את מערכת ההפעלה לחברות כגון דל, HP ו IBM המוכרות לרוב מחשבים אשר מורכבים מרכיבי חומרה המיוצרים על ידי מספר רב של יצרנים. התוצאה היא מספר מועט יחסית של דגמי מק בהשוואה למגוון העצום של מחשבי PC מבוססי מערכת הפעלה חלונות; הדבר מפחית בצורה משמעותית התנגשויות בין התוכנה לחומרה ועזר להעלאת המוניטין של אפל כיצרנית מחשבים יציבים ואמינים. מערכת ההפעלה מבוססת היוניקס מבצעת משימות רבות משתמשים כסטנדרט. מערכת ההפעלה, כהיותה נדירה בשוק ה PC העולמי משמעה מגוון תוכנות קטן יותר המפותחות על ידי חברות תוכנה, למרות זאת תוכנות ראויות כמיקרוסופט אופיס, קיימות ברוב בתחומים. תכנון מערכת ההפעלה של המקינטוש תרם להעלמות הכמעט מוחלטת של תוכנות רוגלה ווירוסים המטרידים משתמשי מערכות הפעלה מבוססות חלונות.

לאפל יש היסטוריה ארוכה של המצאות נועזות המתבטאות בעדכוני תוכנה משמעותיים. סביבת הקלאסיק מאפשרת הרצת תוכנות ישנות (מבוססות מערכת הפעלה 9) על גבי מחשבים חדשים המריצים מערכת הפעלה 10, לרוב בצורה טובה כאילו רצות אלו על המערכת הישנה, אמנם ללא היתרונות של תוכנות הרצות במערכת הפעלה 10 באופן טבעי. בתחילת שנת 2006 עברה אפל לשימוש במעבדי אינטל במחשביה והתמיכה בסביבת קלאסיק הופסקה. המעבר הצריך הידור מחדש של תוכנות ישנות והתאמתם לסביבה החדשה על מנת למצות את היכולת של המעבדים החדשים, לבינתיים, תוכנות ישנות שלא עברו הידור מחדש יכולות לרוץ על המחשבים מהדור החדש בעזרת מעבד האמולציה "רוזטה".

ברוב ימי ההיסטוריה של המק, עד להופעת מחשבי ה PCI Power Macs, חומרת המקינטוש הייתה ידועה לשמצה כארכיטקטורה סגורה. מתאמים והרחבות היו פיתוח פרטי של אפל, מה שהצריך ציוד היקפי או כבלים מיוחדים, וארכיטקטורת החומרה הייתה קשורה מאוד למערכת ההפעלה Mac OS כך שהיה בלתי אפשרי להתקין מערכת הפעלה אחרת על מחשבי המק; המעקף האפשר היחידי, שאף היה בשימוש על ידי אפל עצמה עבור מערכת ההפעלה A/UX, היה לטעון ראשית את Mac OS ואז להעביר את השליטה לתוכנה המשמשת לאתחול מערכות אחרות. אפילו כיום מערכות כגון Linux ו NetBSD עושות שימוש דומה עבור תמיכה בחומרה ישנה אל אף העובדה שמדובר בתוכנות שאינן של אפל. טכניקה זו אינה נחוצה עבר מחשבי מק מבוססי טכנולוגיית OpenFirmware, אולם זה היה בשימוש עבור רוב המערכות מבוססות Old World ROM עקב תקלות ביישום הקושחה. (טכניקה חלופית שהייתה בשימוש על ידי חברת Tenon עבור מערכת ההפעלה MacTen והיישום של Minix עבור המק, הייתה להריץ מערכת הפעלה חלופית כתהליך הרץ בתוך מערכת ההפעלה Mac OS.) מחשבי מק מודרניים מאותחלים ישירות מ OpenFirmware או EFI, ואינם מוגבלים ל Mac OS בלבד.

התדיינות משפטית

לא מעט תביעות משפטיות היו סביב המקינטוש לאורך השנים. לרוב עקב הפרת זכויות יוצרים של המראה של המחשב וסימנים מסחריים שונים של אפל. אמנם רוב התביעות הסתיימו בהצלחה, אך אפל הפסידה מספר תביעות חשובות נגד ממשק המשתמש של חלונות. שודדי עמק הסיליקון, סרט המבוסס על התביעה הזו עוקב האדיקות אחר האירועים האמיתיים. זהו סרט תעודה חצי הומוריסטי אודות האנשים שיצרו את העולם הטכנולוגי של ימינו, מאבקיהם בימי הקולג', ייסוד חברותיהם, והפעולות שעשו על מנת להקים את האימפריות הגלובליות אפל ומיקרוסופט. בסרט מככבים אנטוני מייקל הול כביל גייטס ונוח ווילי כסטיב ג'ובס.

קישורים חיצוניים

דגמי מחשבים | אפל

Gourt Home::Gourt :: מקינטוש