לודוויג ואן בטהובן

לודוויג ואן בטהובן (אנגלית: Ludwig van Beethoven) יותר לומר: לודוויג פאן בטהובן (17 בדצמבר 1770 - 26 במאי 1827) היה מלחין ופסנתרן גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים בתולדות המוזיקה הקלאסית, והיווה דמות בולטת בתקופה החולפת בין התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית. שמו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מלחינים, מוזיקאים וקהל. בטהובן אף נחשב לאחד מענקי הרוח בכל הדורות. בטהובן נולד בעיר בון, גרמניה, ובשנות ה-20 המוקדמות שלו עבר לוינה והשתקע שם, לומד עם יוזף היידן ובמהירות מפתח את שמו כפסנתרן וירטואוז. בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אך עדיין המשיך להפיק יצירות מופת מצוינות לאורך חייו למרות אסונו האישי, אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. בצורה יוצאת-דופן בין בני זמנו, הוא עבד כמלחין העובד באופן עצמאי, מארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון שהחשיבו את מתנותיו יוצאות מן הכלל.

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית"- Eroica), החמישית, השישית ("הפסטורלית"- Pastoral) והתשיעית ("המקהלתית"- Choral, שמכילה את "אודה לשמחה"- An die Freude). כמו כן, הקונצ'רטו לפסנתר מס. 5 ("קיסר"- Emperor), הקונצ'רטו לכינור, הסונטות לפסנתר: ה"פתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Moonlight) ו"אפאסיונטה" (Appassionata), וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).

חייו ועבודתו

בטהובן נולד בעיר בון, נסיכות קלן (כיום בשטח בגרמניה), ליוהנס (1740-1792) ומגדלנה (1744-1787) ואן בטהובן. בטהובן נולד ב-17 בדצמבר, אך משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-16 בדצמבר. אביו של בטהובן שלחו בגיל חמש ללמוד מוזיקה, בתקווה שהילד הקטן יתגלה כילד פלא ויוכל לפרנס את המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו, וכך מורו המוזיקלי הראשון של בטהובן היה אביו, שהיה נגן בתזמורת הדוכס, והיה מורה קשוח ובלתי צפוי- והיה מצווה עליו לבלות כל היום בחדרו ולהתאמן בנגינה. בגיל תשע החל אחד מידידיו של אביו ללמדו לנגן בפסנתר, ולא אחת היה שב באמצע הלילה האב עם חברו המורה לבית, שתויים לחלוטין מביקור במסבאה המקומית, והיו גוררים את לודוויג הצעיר מחוץ למיטתו בשביל שינגן לפניהם עד שיירדמו. למרבה הפלא, השניים לא גרמו להשניא על בטהובן את הנגינה אלא שבמקום זאת מצא הילד את המוזיקה כמקום מפלט ליצירותיו. מורו הראשון החשוב והידוע של בטהובן, מגיל 11, היה כריסטיאן גוטלוב ניף, שנודע כמוזיקאי מצוין. כשזה עזב לעבוד במקום אחר נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה בכנסייה, ועשה זאת בהצלחה רבה, כשבאותה עת בטהובן הושפע מאוד מיצירותיו של באך. בגיל 14 החל בטהובן משתכר למחייתו כמלווה בתזמורת החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.

ב-1787 נסע בטהובן הצעיר לוינה בפעם הראשונה, שם פגש וניגן בפני מוצרט. כשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו- ביום מן הימים העולם כולו ידבר אודותיו". אך בטהובן נאלץ לחזור לביתו במהרה עקב גסיסתה של אמו ממחלת השחפת, שמתה זמן קצר לאחר שובו והוא בן 16, ולאחר מכן מכיוון שהיה קשור אליה, ביכה אותה במשך ימים רבים. עתה גם נאלץ לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים, בגלל האלכוהוליזם המחמיר של אביו, ועל כן מצא פרנסה במתן שיעורי נגינה. אצל בית משפחתו של אחד מתלמידיו החדשים למד להכיר את כתביו של גתה, אותו יפגוש בעצמו שוב מאוחר יותר בחייו. ידוע שכאשר לא היה עסוק, היה יוצא בטהובן לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ורושם נעימות שעלו בדעתו בפנקס קטן - דבר שהוסיף לעשותו כל ימיו, ומנעימות קטנות אלו היה מפתח לאחר מכן את הסימפוניות והסונטות הגדולות שלו. מאז ביקורו הראשון חלם בטהובן להגיע שוב לוינה, מרכז המוזיקה החשוב באותם ימים, ולהגשים בה את שאיפותיו.

בתחילת שנות העשרים לחייו, במידת-מה נתמזל מזלו של בטהובן כאשר בדרך מקרה התעכב בעיר המלחין יוזף היידן, בדרכו ללונדון, וכך הוחלט על ידי נסיך העיר בון כי בטהובן ייצא ללמוד אצלו. בטהובן עבר לוינה ב-1792 כדי להשתקע בה בהמלצת הרוזן וולדשטיין וכדי ללמוד שם הלחנה אצל היידן, וכך הוא למד אצלו במקומו של וולפגנג אמדאוס מוצרט, שמת שנה לפני כן. אך עד מהרה נאלץ בטהובן להפסיק את לימודיו אצל היידן, שלא טרח הרבה בבטהובן- שהרי כבר היה מבוגר דיו, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו ובטהובן המרדן לא הסב לו נחת, וכמו כן כמו רבים אחרים גילה כי אי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של הבחור הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת 1794 כאשר נסע היידן לאנגליה. ידוע כי היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול"- ובאותם ימים בטהובן בחור גוץ וגס למראה, חסר נימוסים, חם-מזג ועקשן. עם ולמרות כל זאת, בטהובן החל קושר קשרים בוינה עם משפחות אצולה רבות השפעה וזוכה להצלחה עם שם של פסנתרן וירטואוז וכן של מלחין. בטהובן היה מנגן את יצירותיו בחצר הקיסר ובקונצרטים חשובים אחרים, לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, בניצוח ובהלחנה. עבודותיו הראשונות עם מספרי אופוס, שלושת הטריו לפסנתר, הוצגו בשנת 1795. בטהובן החל משתקע בתבנית הקריירה שהוא בעצם יהיה בה כל שארית חייו: במקום לעבוד בשביל פטרון קבוע כמו הכנסייה או חצר אצילית (כשם שרוב המלחינים לפניו עשו), הוא עבד באופן עצמאי, אך לעיתים קרובות כתב עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית דרך שילוב של מלגות שנתיות או מתנות בודדות מאנשי האצולה, הכנסות מביצועים בציבור, קונצרטים ושיעורים, ומכירות של עבודותיו. Beethoven_wiki.jpg

התקופות בהתפתחותו המקצועית של בטהובן

הקריירה של בטהובן כמלחין לרוב מתחלקת לתקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.

התקופה המוקדמת

בתקופה המוקדמת, בטהובן נראה כמחקה את מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חוקר כיוונים חדשים ובהדרגה מרחיב את ההיקף והשאיפות של עבודתו. יצירות משמעותיות בתקופה המוקדמת הן הסימפוניה הראשונה והשנייה, שש היצירות הראשונות לרביעיית כלי קשת, שני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר, ועשרים הסונטות הראשונות שלו לפסנתר, הכוללות את "הפתטית" ו"אור הירח".

התקופה האמצעית

התקופה האמצעית החלה במשבר האישי של בטהובן בעיקר עקב החירשות. כבר לפני כן סבל מקשיי שמיעה, אך בשנת 1801 הלך מצבו והחמיר עד שאבדה שמיעתו כליל. הייתה זו מהלומה קשה עבורו, אך לאחר מאבק נפשי קשה התגבר על האסון הנורא בהחלטה נחושה להמשיך ליצור, ובשל מחלתו חדל להופיע בפני קהל והפנה את כוחותיו לחיבור לחנים. התקופה ידועה ביצירות שלו בעלות סולמות רבים המביעות גבורה ומאבק; אלה כוללות רבות מיצירות המוזיקה הקלאסית המפורסמות ביותר. דווקא בצילו של המום כתב בטהובן את יצירותיו הנפלאות ביותר- מוזיקה שמעולם לא שמע באוזניו, ונראה שמום זה רק הגביר את כוח ההאזנה הפנימי שלו, וייתכן כי דווקא חירשותו והמאבקים הפנימיים בהם היה נתון סיפקו לו השראה ליצירותיו הגדולות ביותר. יצירות התקופה האמצעית כוללות שש סימפוניות (הסימפוניות ה-3 עד ה-8), שלושת הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר, קונצ'רטו משולש, הקונצ'רטו היחיד לכינור, חמש יצירות לרביעיית כלי קשת (מס' 7-11), שבע הסונטות הבאות לפסנתר הכוללות את "וולדשטיין" ו"אפאסיונטה", והאופרה היחידה שלו- "פידליו".

התקופה המאוחרת

תקופתו המאוחרת של בטהובן החלה בסביבות שנת 1816 ונמשכה עד מותו בשנת-1827. העבודות המאוחרות נערצות מאוד ומאופיינות בעומק האינטלקטואלי, הביטוי האישי העז, ועריכת הניסויים במבנים (לדוגמה, לקוורטט בדו דיאז מינור יש שבעה פרקים, או בסימפוניה התשיעית ישנה מקהלה בפרק האחרון). תקופה זו כוללת את מיסה סולמניס (Missa Solemnis), את חמש היצירות האחרונות לרביעיית כלי קשת ואת חמש הסונטות האחרונות לפסנתר.

האנס קלר, המוזיקאי והמחבר הבריטי הכריז על בטהובן כ"בינה הגדולה ביותר של האנושות כולה", בהתחשבות בעומק והיקף חקירותיו האמנותיות של בטהובן, ובהצלחת המלחין בהפיכת עצמו למוכר בקהל הרחב ביותר.

חייו האישיים של בטהובן היו בעייתיים. בסביבות גיל 28, הוא החל להתחרש, דבר שהוביל אותו לשקול התאבדות. הוא נמשך לאישה בלתי ניתנת להשגה הנשואה לאציל; הוא מעולם לא התחתן. פרשיית האהבה היחידה שלו עם אישה מוכרת החלה ב-1805 עם ג'וספין וון ברונסוויק; רוב המלומדים סבורים שהדבר נגמר בשנת 1807 מכיוון שלא יכלה להתחתן לפשוט-עם בלי לאבד את ילדיה. ב-1812 בטהובן כתב מכתב אהבה ארוך לאישה המזוהה רק במכתב כ"אהובה נצחית". ישנם המאמינים שתקופת היצרנות הנמוכה של בטהובן בערך בשנים 1812-1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא יתחתן. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך הוא הוציא כמות אדירה של חומר בשנת 1816.

בטהובן בעל הנפש המורדת לא השלים עם משמעת בחייו, ותכופות נהג בגסות, התייחס לבריות בחוסר נימוס, הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה מתמכר לתעלולים. הוא התווכח עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל המאבק הציבורי הכואב נגד אחיינו קארל), ואחד ממספר הרגלים אישיים מוזרים שהיו לו, היה לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול עוד להנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.

מאזינים רבים קולטים הדהוד של חייו של בטהובן במוזיקה שלו, שפעמים רבות מתארת מאבק מלווה בניצחון. תיאור זה לעיתים קרובות מתייחס להפקת יצירותיו של בטהובן אל מול קשייו האישיים הרציניים. סקיצות המוזיקה האחרונות שלו משתייכות ליצירה לחמישיית כלי קשת בדו מאז'ור.

מצבו הבריאותי של בטהובן היה רע לעיתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, בעיותיו בבטן החלו כשהיה עוד בבון וכך ניתן לקבוע שהיו לפני 1792. בשנת 1826 בריאותו התדרדרה באופן דראסטי, ודיווח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות רציניות בכבד, שלפוחית השתן, הטחול, והלבלב. לא קיימת הסכמה כללית לגבי הגורם המדויק למותו של בטהובן; אנליזה של תלתל משיערו של בטהובן שנחתך מראשו יום לאחר מותו וכן חלק מגולגלתו שנלקח מהקבר ב-1863 מראים שהרעלת עופרת אולי תרמה לבריאותו הגרועה ולבסוף למותו. שני הפריטים נמצאים כיום במרכז בטהובן בסאן חוזה, קליפורניה. מקור הרעלת העופרת אינו ידוע, אך ייתכן שהיה מדגים, תרכובות עופרת המשומשות להמתיק יינות, או כלי קיבול של שתייה עשויים פיוטר. לא סביר שהרעלת העופרת הייתה הגורם לחירשותו של בטהובן, שמספר חוקרים חושבים שנגרמה על-ידי אי-סדר אוטואימוני כמו זאבת. ניתוח השיער לא גילה כספית, אך זו עקבית להבחנה בכך שלבטהובן לא הייתה עגבת (עגבת הייתה מיוחסת עם כספית באותם ימים). העדר מטבוליטים של תרופות מראים אפשרות שבטהובן נמנע מלקיחת משככי כאבים מרגיעים.

בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה, והמחלה גברה והייתה לדלקת ריאות. בטהובן מת ב-26 במרץ 1827, לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה, וישנה אגדה האומרת שהאדם הגוסס ניער את אגרופיו בהתנגדות לבוא גן עדן. בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר, ועשרים חודשים מאוחר יותר, גופתו של פרנץ שוברט נקברה ליד זו של בטהובן. בשנת 1888 הועברו קבריהם של שוברט ושל בטהובן לבית הקברות המרכזי, שם הם יכולים כעת להיות ליד קבריהם של יוהאן שטראוס (האב) ויוהנס ברהמס.

יצירתו- סגנון המוזיקה וחידושים

בטהובן נשקף כאחד מהדמויות החשובות ביותר בין התקופות הקלאסית והרומנטית בהיסטוריית המוזיקה. בטהובן בנה על עקרונות מבנה הסונטה ופיתוח שהוא ירש מהיידן ומוצרט, אך הרחיב אותם מאוד, בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. אך בטהובן גם הגדיר מחדש בצורה משמעותית את הסימפוניה, משנה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים מתקופתו של היידן לצורה בעלת סוף פתוח היכולה להחזיק כמה פרקים שצריך, ובאיזו צורה שצריך על מנת להביא להתלכדות היצירה. לפני זמנו של בטהובן הייתה המוזיקה שחיברו מלחינים גדולים כמוצרט חיננית ומעודנת, מלבבת ומתוכננת בשלמות ומלאה נעימות יפות. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר ומלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי ומולחנת בהרמוניה נועזת. היא הייתה מסוגלת להביע יגון שאין לשאתו או אושר עד כדי עונג. זו הייתה מהפכה של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני ניצח את כל מה שהותווה לפניו; ערער את יסודות הסימפוניה ועיצב אותה מחדש בדרכו שלו.

במשך חייו, בטהובן השפיע גם מאוד על התפתחות הפסנתר. לפניו התקיימו שני בתי ספר כלליים לעשייה בפסנתר: בוינה הכלים נעשו קלים וכן קלים לנגינה למען מטרות של דיוק עם טווח דינמיקה מופחת בעוד לאלה שבלונדון היה צליל מלא יותר עם פעילות כבדה יותר במקלדת. בטהובן, למרות שחי בוינה, אימץ סגנון נגינה כבד הרבה יותר משל רוב עמיתיו, ולמרות שלא היה הפסנתרן היחיד ששידל לכלי כבד יותר, הוא היה היחיד שגאוניותו המוזיקלית נהפכה לנרדפת בתרבות האמנות של וינה. באופן ספציפי יותר, לבטהובן היו קשרים עם יצרן הפסנתרים הבולט אנדראס שטרייכר, ותוך שהערכת בטהובן עלתה, כך הפסנתרים בוינה התפתחו להתאים לטעמו הספציפי.

אמונות אישיות והשפעתן על מוזיקה

בטהובן חי בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית ושלטון נפוליאון, ורוחה של השאיפה לשחרור האדם מדיכוי ומעריצות, מפעמת בכל יצירותיו הגדולות. בטהובן היה מאוד מורשם מהאידאלים של עידן האורות ומהרומנטיקה הצומחת באירופה. הוא בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שהגנרל יתמוך באידאלים הדמוקרטיים והרפובליקניים של המהפכה הצרפתית, אך ב-1804 קרע את העמוד הקטן עליו הייתה כתובה ההקדשה לנפוליאון, כששאיפותיו האימפריאליות של נפוליאון נהיו ברורות והכתיר עצמו לקיסר, ושינה את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול". ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של אמונה בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי והרוע שבחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את חוש שמיעתו, ויכול לו. הפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן מאופיין ברקע מקהלתי מפותח של "אודה לשמחה" של פרידריך שילר, מזמור אופטימי המגן על אחוות האנושות. העובדה, שבטהובן היה מסוגל להתגבר על מרירותו וחירשותו הקשה ולכתוב מוזיקה נפלאה כל כך כהמנון לחדווה, המאחדת את בני האדם כולם, מעידה רבות על אופיו המיוחד ועל גדלות רוחו. ישנן אי-הסכמות בין מלומדים לגבי אמונותיו הדתיות של בטהובן והתפקיד ששיחקו בעבודותיו.

בטהובן הרומנטיקן?

ויכוח ממושך בנוגע לבטהובן הוא האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר ומשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק בתנועה או תקופה זו חייבת להישקף בהקשר המסוים.

כך, אם אנו מתחשבים בתקופה הרומנטית כתקופה נאה בספרות ובאמנות באופן כללי, בטהובן נחשב ללא ספק בחצי הראשון יחד עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים גתה ושילר (שאת תמליליו הוא וכן פרנץ שוברט השתמשו לזמרות) והמשורר האנגלי פרסי שלי. הוא נקרא גם רומנטיקן בידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. הוא לעיתים קרובות נחשב מלחין מעגלי השירים הראשון והושפע על-ידי ניבים עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו בעבודה של המשורר רוברט ברנס. הוא הניח תריסרים של פואמות כמו זו (ולחנים עממיים מסודרים) לקול, פסנתר, כינור וצ'לו.

אם מצד שני מתייחסים להקשר המוזיקולוגיה, שם המוזיקה הרומנטית נחשבת אחרי תקופה זו; העניין קשור לויכוח גדול יותר. לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופה טרנזיציונלית, או מין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס, מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. המצוף המסמן של רומנטיקה נע ממקום למקום מספר פעמים בידי המלומדים, וזה נשאר נושא של ויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה שעידן האורות מסמל את יסוד המודרניות בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח לאסתטיקה מאוחרת יותר (כולל אסתטיקת ימינו שלנו), הוא מוכרח להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה יש, כמובן, פשרנויות או שינויים הדרגתיים רבים מאוד.

האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח למדני אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון מיצירות בטהובן המוקדמות לעבודותיו המאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעיתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת בחברה של ימיו. מאוחר יותר, ישנו בהישגיו הרבה יותר מאמונות האיקונוקלסט, כמו הוספת מקהלה בסימפוניה, כשז'אנר כל סימפוניה שהייתה לפני כן היה אינסטרומנטלי בלבד. משמעות הדבר שהשאלה משתנה מהאם בטהובן היה קלאסי או רומנטי, ל: "היכן בדיוק בציר הזמן בטהובן נטה מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: הצגת הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-1808 הייתה כנראה נקודת הנטייה הזו. בסימפוניה החמישית, בטהובן אפשר לנושא מנחה, מוטיב חוזר קצר להימצא בכל הפרקים של היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). אחריה הסימפוניה השישית הייתה הדוגמה הראשונה של סימפוניה שמולחנת כיצירה תוכניתית (שברומנטיקה נהפכה למנהג סטנדרטי), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. למרות זאת, אחרי זה, בטהובן עדיין כתב את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט מוזיקה קאמרית שקטה לדרישות האנגלים. על כל מקרה, בסוף העשור הראשון למאה ה-19, בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.

בניגוד לכך, קארל דאלהאוס טוען שהתפתחות סגנונו של בטהובן בעצם לוקחת אותו לדבר ישן מן הרומנטיקה, היכן שהוא היה נפרד מהמוזיקה של חבריו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען שמסורת המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת של מוזיקה של שוברט, ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בזמן בו בטהובן מגיע לתקופתו המאוחרת, הוא כה אינדיבידואל עד שלפי המובן לנו לא שייך עוד לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.

דוגמאות למהפכנותו של בטהובן במוסיקה

כאמור, בטהובן, ברוחו המהפכנית, חידש רבות בצורות הידועות במוסיקה. חידושיו בצורות של התקופה הקלאסית היו לאבן דרך ביצרותיהם של מלחיני התקופה הרומנטית והקלאסית במוסיקה.

הז'אנר המאפיין ביותר את התקופה הקלאסית הוא הסימפוניה. להלן חידושיו של בטהובן בסימפוניה:

שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה – במקור, מבנהו היה מינואט-טריו-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 3 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט בסקרצו (הלצה מוזיקלית). בסימפוניות מס' 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
חיבור בין פרקים – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות שכתב מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך זה בסימפוניה מס' 5, כאשר פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך קורה גם בסימפוניה מס' 6 ("פסטורלית"), כאשר פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה, (ושנעשה בו כבר שימוש בסימפוניות של היידן ושל יוהן כריסטיאן באך) הוא חלק משינוי הגישה לסיפוניה כיחידה אורגנית ולא כאוסף פרקים נבחרים.
סימפוניה תוכניתית – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקאלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התאספות שמחה של אנשי כפר"). בעוד שבכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק היו יצירות בפורמט דומה), החידוש הגדול הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך המשיך בטהובן בתהליך הפיכת המוסיקה לכלי להבעה אישית ולא להצגה כללית של רגשות. אין הוא רוצה להדגים בפני הקהל מהו העצב, לדוגמה, אלא להראות לקהל את עצבונו של המלחין.
הרחבת החלק האחרון – הקודה, הינה החלק המסיים של פרק הכתוב בצורת סונטה. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר, מספר שניות מועט. לעומתם, אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבת פיתוח בפני עצמה, ואורכה הא לפעמים מספר דקות. בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה למקם את מרכז הכובד המוסיקלי בפרק האחרון של הסימפוניה, ולא בראשון כפי שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
שימוש במוטיבים
- בסימפוניה מס' 5 עושה בטהובן שימוש במוטיב ריתמי אשר מופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב ה-V"). גם בכך תורם בטהובן להפיכת צורת הסונטה מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מוניסטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
- בסימפוניה מס' 9 מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
הרחבת התזמורת
- בסימפוניה מס' 3 ("ארואיקה"), הוסיף בטהובן קרן שלישית כדי להגדיל את הנפח של חטיבת כלי הנשיפה ממתכת.
- בפרק הפינאלה של סימפוניה מס' 5 הוסיף בטהובן שלושה טרומבונים, פיקולו וקונטרה-בסון.
- בפרק הפינאלה של סימפוניה מס' 9 הוסיף בטהובן מקהלה.

גם בז'אנר הקונצ'רטו (יצירה לסולן ותזמורת) תרם בטהובן חידוש עצום. קשה להעריך היום איזו תדהמה יצר השינוי הקט לכאורה שעשה בטהובן בצרות הקונצ'רטו. בטהובן בחר, בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מס' 4, לפתוח עם הסולן ולא עם התזמורת. הוא היה בין הראשונים שעשו זאת ובכך היכה בתדהמה את קהל המאזינים. לאחר מכן גם בקונצ'רטו מס' 5 לפסנתר ותזמורת פותח בטהובן עם הסולן, הפסנתר.

מלחיני התקופה הרומנטית לא נשארו אדישים לחדשנותו של בטהובן. כמעט כל אחד ואחד ממלחינים אלו השתמש באחד מהחידושיו של בטהובן:

הסקרצו הבטהובני, תפס אצל מרבית המלחינים וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
חיבור בין הפרקים ניתן למצוא בעיקר אצל המלחין פליקס מנדלסון. אצל מנדלסון כל הפרקים בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר) מחוברים ביניהם.
המלחין הצרפתי הקטור ברליוז כתב סימפוניה תוכניתית בעלת חמישה פרקים - הסימפוניה הפנטסטית.
אצל המלחין הבוהמי אנטונין דבוז'ק ניתן למצוא שימוש יוצא מן הכלל בטכניקת הציטטות שתבע בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו "מן העולם החדש" בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
גוסטב מאהלר, המלחין היהודי-גרמני "לקח" מבטהובן את השימוש במקהלה בתוך הסימפוניות שכתב.
בנוגע לפתיחת הסולן בקונצ'רטו, רבים ממלחיני התקופה הרומנטית "הלכו" אחרי בטהובן. ניתן לראות זאת אצל המלחין הרוסי צ'ייקובסקי בקונצ'רטו לכינור ובקונצ'רטו לפסנתר, בקונצ'רטו לכינור של דבוז'ק, בקונצ'רטי (צורת רבים של קונצ'רטו) לפסנתר ובקונצ'רטו לכינור המפורסם של פליקס מנדלסון.

ללא ספק תרומתו של לודוויג ואן בטהובן להתפתחות המוסיקה היא מן החשובות בתולדות המוסיקה. בטהובן, על ידי פעולותיו, יצר מעבר בין תקופות בעולם המוסיקה.

לקריאה נוספת

רון וידברג, "בטהובן - מורד ורומנטיקן", ספר ראשון בסדרה של 7.

קישורים חיצוניים

כל סימפוניות בטהובן - קטעים להאזנה (אתר ובו קטעים להאזנה בפורמט mp3)

מלחינים | מלחינים גרמנים | מלחיני ליד | בטהובן

Gourt Home::Gourt :: לודוויג ואן בטהובן