חִמְיַר הוא איזור בתימן של היום, ושמה של ממלכה אשר שכנה בסמוך לקתבאן - בשנת 50 לספירה, וסמוך לחצרמות - בשנת 100 לספירה. בירת חמיר הייתה ט'פאר. בט'פאר ישבו נוצרים במאה ה-4.
ממלכת חמיר הייתה ממלכה דומיננטית מאוד בחצי האי ערב עד למאה השישית לספירה. הכלכלה התבססה בעיקרה על ייצוא מור ולבונה.
במאה ה-3, כבשה חימר את שבא, היא חבש וסיפחה אותה. במאה ה-4 היו התנגשויות רבות בין פרס לביזנטיון, וכל אחת מהן ניסתה לשלוט על חימר, שעמדה בצומת דרכים בין ארצות המזרח והדרום לבין ארצות המערב והצפון. הביזנטים עודדו את החבשים, שהתנצרו כבר במאה ה-3, לחדור לחמיר, ואכן בעזרת ביזנטיון כבשו את חמיר ושלטו עליה 40 שנה.
חמיר השתחררה מהחבשים באמצע המאה ה-4, וקונסטנטינוס, הקיסר הביזנטי, ניסה להשפיע על המדינה להתנצר. מטרתו לא הייתה דתית, אלא פוליטית - חיזוק הקשרים המדיניים והכלכליים של ביזנטיון. הם ניסו לעשות זאת על ידי החלשת ההשפעה של היהודים על חמיר, אולם בשל הקשרים עם חבש, שמרו המחירים שנאה כלפי הנוצרים.
בזמן ממלכת חמיר, ישבו יהודים רבים בתימן, ואף נחשבו לבני המעמד הגבוה. באותה תקופה חלק מהשבטים הערבים שהתגוררו בקרבת יהודים, הושפעו מהאחרונים וחלקם ספגו השפעות מונותיאיסטיות מסויימות. במאה ה-6, במיוחד בתקופת שלטונות של יוסף ד'ו נואס, השפעה זו באה לידי ביטוי בדרך שבה ראתה את עצמה האצולה ובית המלוכה החמירית. הם הגדירו את אמונתם במונחים מונותיאיסטים. כך למשל, כינו את אלוהיהם "הרחמן", בדומה לכינויו של האל על ידי יהודים ונוצרים. הממלכה החמירית לא היתה באמת יהודית כיוון שסוג המונותיאיזם שהציגה לא היה אלא ביטוי לעצמאות שלה. בנוסף, סוג מונותיאיזם זה היה נפוץ בעיקר בקרב האצולה.
במאה ה-5 נכבשה חמיר על ידי חבש. במאה ה-6 שלט יוסף ד'ו נואס, שהיה המלך האחרון של ממלכת חמיר. הוא הוציא את חמיר משעבוד הנוצרים, כאשר תקף בשנת 522 את עיר הבירה ט'פאר, בו שכן הכוח החבשי. לפי הכתובות, החמירים הרגו ושבו כ-22,500 חבשים. כיבוש זה סימן מהפך, ובעקבותיו לכד ד'ו נואס את כל הארץ. בשנת 525 החבשים יצאו להתקפה על חמיר כדי שביזנטיון תהנה מאזור סחר חופשי. במלחמה זו הפסידו החמירים והמלך הטביע את עצמו בים. בשנת 570, כאשר מלך בביזנטיון הקיסר יוסטינוס השני, החימרים פנו לסאסנים שיעזו להם לגרש את הנוצרים, אך הפרסים כבשו את חמיר ומוטטו את כח התנגדותם. לבסוף, הכיבוש המוסלמי שם קץ לממלכה החימרית.