חינוך

לחינוך שתי הגדרות מקובלות, שונות זו מזו:

הוראה עם מטה-קוגניציה: עיצוב של תודעת האדם, המשנה את אופני חשיבתו. תודעת האדם מושפעת מכל המתרחש בעולמו, ולכן מעוצבת ללא הרף. הגורם המחנך משתמש בכלל זה כדי לשנות באופן מכוון או סטיכי (לא מכוון) את המציאות וכדי לשנות את תודעתו של האדם המחונך.
סוציאליזציה: עבודת מבוגר עם ילד/ים, במטרה להכניסו באופן מכוון לעולם המבוגרים ולקבל את ערכיו.

חינוך יכול להיעשות על ידי אדם (חבר מפלגה, מורה וכו'), על ידי קבוצת אנשים (משרד פרסום, בית ספר, בית משפט וכו') או על ידי מערכת (כלומר מערכת בה אין אדם התופס עצמו כאחראי על החינוך, כדוגמת קבוצת חברים, תרבות עממית, האינטרנט וכו').

רמות חינוך

החינוך הפשוט ביותר הינו החינוך הישיר: הגורם המחנך מעביר מסר בתקשורת ישירה, שאותו הוא רוצה להעביר, לאדם המחונך. לדוגמה: הורה המסביר לילדו על דרכו של העולם.

חינוך אחר הינו חינוך באמצעות יצירת מצב, שבו האינטרס של האדם המחונך הוא להתנהג בצורה שהגורם המחנך מעוניין בה, והגעה של המחונך להבנה לגבי זאת. לדוגמה: מערכת אכיפת החוק ההופכת את הפשע ללא משתלם, ודואגת להסביר זאת לכלל האזרחים.

חינוך מורכב יותר הינו חינוך המייצר תודעה מסוימת באדם המחונך, על ידי השפעה על השפה, על קוד החשיבה ועל תרבותו של האדם. שיטת חינוך זו הינה מורכבת יחסית, ולרוב אינה נעשית באופן מודע אלא הינה סטיכיה. לדוגמה: בית-ספר המחנך את התלמידים להשגיות בכך שהוא יוצר תודעת ציון אינדיבידואלי, חברה המחנכת לפטריוטיות על ידי שימוש בהסמלה לאומית, או הורה הנותן מודל חיקוי לילדיו וכו'

חינוך הוא דרכה של תרבות לשמר את עצמה, שכן תרבות הינה מאפיין חיצוני של תודעת האדם, והחינוך עוסק בעיצוב תודעה זו. החינוך והתרבות יוצרים זה את זה, ומהווים מקשה אחת בה מתקיים העולם הרוחני של האדם והחברה. מובן כי לכל תרבות דרך חינוך משלה, הנוצרת מתרבות זו ויוצרת אותה. הדבר נכון גם כאשר אין מודעות לתהליך זה.

דילמות בחינוך

היות והחינוך הינו מאפיין קבוע של האנושות הקיים בכל חברותיה, קיימים סוגי חינוך רבים, השונים זה מזה במאפיינים רבים. ישנם מספר צירי מתח עליהם ניתן לאפיין צורת חינוך מסוימת.

חינוך וסמכות

מידת הפעלת סמכות כחלק מן המעשה החינוכי הינה אחת מהסוגיות הבולטות בעולם החינוך. השימוש בסמכות במסגרת החינוך (או היעדרה המוביל לשבירת החינוך), קיים ברוב מוחלט אם לא בכל צורות החינוך המוכרות. עם זאת, גישות חינוכיות מודרניות רבות שואפות לצמצם או לבטל את השימוש בסמכות בחינוך, מתוך התנגדות להפעלת כוח ביחסי אנוש. בכל גישה חינוכית ישנה התייחסות לנושא זה, המייחדת אותה מגישות אחרות.

כל שימוש בסמכות, גם אם אינו מכוון למטרות חינוכיות, מחנך בפועל. כל הפעלת סמכות משפיעה על ההרגלים ועל המבנה הנפשי של המפעיל ושל המופעל, ובכך היא בעלת משמעות חינוכית.

הצורה הבסיסית ביותר להפעלת סמכות בחינוך הינה השימוש ב"שכר ועונש", כלומר - המחנך מסוגל, מחד גיסא, לזכות את המחונך בדבר מה אותו המחונך רוצה (ציון משופר, גילוי אהדה, כסף וכו') כאשר הוא מגלה התנהגות אותה מעוניין המחנך לעודד, ומאידך גיסא, המחנך יכול להפעיל סנקציה (הורדת ציון, גילוי כעס, הפעלת אלימות פיזית וכו') כאשר המחונך מתנהג בניגוד לרצונו של המחנך.

שיטת "שכר ועונש" מרגילה את המחונך להתנהגות אותה מכוון המחנך, ולכן מהווה שימוש מובהק בסמכות כדי לאפשר חינוך. מלבד שיטה זו, הסמכות עשויה להתבטא ביצירת דמות מחנך אשר אותה המחונך מקבל כעליונה עליו מבחינה מוסרית. דמות זו מפעילה סמכות בעצם נכוחותה, בלא הפעלה ממשית של שכר ועונש, והמחונך משנה את התנהגותו כך שתתאים לדרישות המחנך בזכות המשמעות הסמלית של המחנך הסמכותי.

לשימוש בסמכות בחינוך השפעה עמוקה על המחונך. סמכות מאלצת את המחונך לגלות התנהגות המגיבה לסמכות - ציות או התנגדות. ידוע כי הסמכות שבחינוך מותירה בתוך נפש האדם תבנית הכרתית המבטאת את "צו המוסר" (או החברה), אף אם האדם נוטה בהתנהגותו לפעול במנוגד לצו זה. צו זה הינו במידה רבה הפנמה של הסמכות עקב החינוך, ופירושו "סמכות פנימית" התואמת את החינוך.

פן אחר של השימוש בסמכות בחינוך הוא העמדת רצון המחנך במרכז העשייה החינוכית. מבחינת המחונך אין חשיבות להתנהגותו, מלבד התאמתה לרצון המחנך. לדוגמה: מורה המזכה את תלמידיו הטובים בציון טוב ואת הגרועים בציון רע, הופך את הציון (השכר/עונש) לגורם האמור להניע את התלמיד, ומרחיק את החומר הנלמד כמטרה בפני עצמה.

סוג הסמכות המופעל אף הוא מבחין בין כל צורות החינוך. לכל צורות הסמכות מלווה בהכרח גילוי תואם של הבעה רגשית (כעס מלווה לעונש, גאווה מלווה לשכר וכו'), וחסרונה נחשב להפרעה קשה למהלך החינוך. למרות שצורות חינוך מסוימות עושות שימוש במנגנון זה בלבד, ניתן לזהות צורות רבות של מנגנונים אחרים עליהם מתבססת הסמכות, והעיקרים:

כוח פיזי: שימוש בהכאה כענישה מקובל בחברות רבות, ולרוב מבוצע כלפי ילדים. נהוג כי השימוש באלימות מצומצם למספר מצומצם של דמויות, לרוב הורה או מורה. לעיתים נדירות בלבד כוח פיזי הינו הכוח העיקרי בחינוך. בחברות מודרניות, במגמה ההולכת ומתחזקת עם הזמן, השימוש באלימות פיזית הולך ופוחת, ונחשב לפסול יותר ויותר ומזוהה עם שמרנות קיצונית או ערעור נפשי.
ממשלות עשויות גם כן להשתמש בכוח פיזי למטרות חינוכיות. לעתים קרובות עונשים פיזיים (כליאה, הלקאה וכו') אינם משמשים אך ורק כגורם מרתיע אלא כניסיונות חינוכיים.

תגמול חומרי: שימוש בפרס (צעצוע, כסף, וכו') ובקנס (מניעת מזון, קיצוץ תקציבי) מקובל ביותר בתחום החינוך. היות והמחנך מצוי בעמדה אחראית לנושאים חומריים רבים, או בעל יכולת כלכלית גבוהה יותר, הוא מסוגל לשנות את התנהגות המחונך.

הערכה פורמלית: שימוש זה, נפוץ במיוחד בחברות מודרניות, יוצר מדדים על פיהם מוערכים בני אדם, ועושה בה שימוש במטרה לבנות סמכות חינוכית. ציון בבית הספר הינו הדוגמה הבולטת ביותר, וניתן להבחין גם בדוגמאות כגון פרס ל"עובד מצטיין" כמנגנון יצירת מדדים פורמליים על-ידי המחנך.

ריחוק המחנך והמחונך

סוגייה נפוצה אחרת הינה הפער התודעתי הנוצר בין המחנך למחונך. בקצה אחד של המתח ניתן לצייר דמות מרוחקת, שאינה ידועה למחונך, ושהשפעתה קבועה ומוחלטת (מפקד בסיס טירונות, מנהל בית ספר וכו'), ובקצהו האחר דמות המחנך הינה אדם קרוב, מבין ומגלה מעורבות, שהשפעתו דינאמית ומותאמת למצב היחסים (אח, מדריך וכו').

לרוב, ככל שחולף הזמן, הפער הולך ומצטמצם, אם כי נדיר ביטולו. לרוב מזוהה פער גדול עם חינוך שמרני, ופער קטן עם חינוך ליברלי.

חינוך ואוטונומיה

מידת האחיזה של המחנך בחיי המחונך משמשת אף היא מגדיר מרכזי של העשייה החינוכית. בסוגייה זו ניתן להבחין בכמה תהליכים תאורטיים:

אחיזה חזקה של המחנך בחיי המחונך, וזאת על ידי כך שהמחנך קובע ישירות את התנהגות המחונך בלא שלאחרון תהיה השפעה אקטיבית על חייו. בתהליך זה המחנך שולט בפועל במעשיו של המחונך, ואינו מותיר למחונך ביטוי להכרעה עצמית. מקובל כי בגילאים צעירים ביותר זקוק כל אדם לאחיזה מסוג זה על-ידי דמות הורית או מחליפה.

נסיגה באחיזת המחנך בחיי המחונך, וצמצום החינוך המכוון בחיי המחונך. בתהליך זה המחנך מסיר מעצמו את האחריות לחיי המחונך, ומניח למחונך לקיים את החלטותיו בכוחות עצמו. לרוב, מלווה תהליך זה בהתנהגות קוטבית של המחונך להתנהגות אותה ניסה המחנך להשריש. בעיני רבים תהליך זה של נסיגת הנוכחות החינוכית הינו מאפיין תרבותי של העולם המודרני, המועצם מדור לדור.

האצלת האחריות של המחנך למחונך, בדרך בה מקבל המחונך את דרכי המחנך ומיישמן בעצמו. בתהליך זה המחנך מקרב אליו את המחונך (בניגוד לקודם, המאופיין בהתרחקות), ובכך מאפשר למחונך לקיים את חייו מתוך העמדה המחנכת, שהתקיימה לפני כן במחנך בלבד.

חינוך הדור הצעיר

מכיוון שהגיל שבו נעשה עיקר העיצוב של האדם הוא בתהליך הסוציאליזציה המתרחש בגיל המוקדם, נחשב החינוך לקשור בילדים ונוער (על אף כי במשמעותו העמוקה איננו כזה).

ההתייחסות הראשונית לחינוך זה הינה החינוך שמקבל הילד במשפחה, ובעיקר מהוריו. נהוג להניח כי חינוך זה הינו מכריע ביותר, והוא מתרחש במישורים רבים בו-זמנית, המשתקפים במכלול חוויותיו של הילד. הנחה נוספת היא שרוב החינוך המשפחתי הינו בלתי-מודע, ומתרחש בעיצוב עקיף של אופן החשיבה.

ברוב החברות אדם העוסק אך ורק בחינוך מלבד ההורה, בלא לערב גורמים נוספים (הפרסומאי, לדוגמה, הוא סוג של מחנך הקשור בסחר וייצור, והמחוקק הינו סוג של מחנך הקשור בשלטון ומוסדותיו), הינו מחנך הילדים והנוער.

ניתן להבחין בתהליך היסטורי לפיו משך השנים בהן הילד מחויב לחינוך הולך ועולה עם ההתפתחות הטכנולוגית.

הגישה הקונסטרוקטיביסטית בחינוך

הטענה הכללית של הגישה הקונסטרוקטיביסטית בחינוך היא כי כל פעילות מנטלית היא קונסטרוקטיביסטית או בעברית "הבנייתית". התלמידים אינם מקבלים את הידע מהמורה או מתוך ספר הלימוד באופן פסיבי, אלא הם בונים את הידע שלהם בעצמם. בשנים האחרונות נידונה הגישה הקונסטרוקטיביסטית בהרחבה כבסיס לרפורמה בדרכי ההוראה. ארבע תפיסות יסוד מאפיינות את הגישה הקונסטרוקטיביסטית ללמידה:

אין קיום לידע במנותק מהיודע.
למידה היא פעילות הבנייתית.
למידה היא פעילות ממוקמת בהקשר.
למידה היא פעילות חברתית.

נושאים בחינוך

חינוך הדור הצעיר:
מוסדות חינוך:
אחרים:
טכנולוגיות למידה
- למידת חקר מבוססת מחשב

- חניכה
רשימת אנשי חינוך

קישורים חיצוניים