דשן

Cattlemanure.jpg דשן הוא חומר המשמש בחקלאות לשיפור הצמיחה של גידולים. דשנים ניתנים בדרך כלל דרך הקרקע - לקליטה דרך שורשי הצמחים, או בריסוס - לקליטה דרך העלים. דשנים יכולים להיות אורגניים או אי-אורגניים. הם יכולים להיות חומרים המצויים בטבע (כגון כבול או מינרלים), חומרים המיוצרים בתהליך טבעי (כגון קומפוסט) או חומרים המיוצרים בתהליך תעשייתי.

לרוב, מכיל הדשן במינונים שונים, את חומרי ההזנה הצמחיים העיקריים (חנקן, זרחן ואשלגן), את חומרי ההזנה הצמחיים המשניים (סידן, גופרית ומגנזיום) ולעיתים שרידי רכיבים של בורון, מנגן, ברזל, אבץ, נחושת ומוליבדנום.

סוגי דשנים

דשנים כימיים

האדם מייצר גם סוגים מיוחדים של דשנים מפוספטים

החנקן, הזרחה והאשלג הם שלושת הרכיבים העיקריים של הדשן ולכן יהיו תמיד מפורטים על מארזיו. לדוגמה, לדשן 5-10-5 יהיו 10 אחוזי זרחה ברכיביו.

דשן חנקני מיוצר לרוב בתהליך האבר, המפיק אמוניה. האמוניה משמשת להפקת חומצה חנקנית. תוצר התגובה של האמוניה והחומצה החנקנית הוא חנקת אמוניה, שהיא חומר דשן גם כן. החומצה החנקנית והאמוניה יכולים גם לשמש ליצירת דשני 15-15-15. התרחשותו של תהליך האבר מספקת כמחצית מכמות החנקן הדרושה לחקלאות.

זבל

למרות שצפיפות הרכיבים בחומרים אורגניים היא נמוכה, יש בכך היתרון של שיפור מבנה הקרקע. מקור אחד לפוריות הקרקע היא התפרקות שאריות היבול משנים קודמות, גם אם הם אינם נחשבים ישירות "דשן". ישנם שני סוגי זבל בתחום עיבוד האדמה: זבל ירוק וזבל בעלי חיים.

ישנם דשנים אורגניים המורכבים מצואת בעלי חיים,

זבל בעלי חיים מתייחס לחומרי הצואה שלהם, כלומר גללים, של יונקים, אוכלי עשב ועופות, או חומרים צמחיים (לרוב קש) אשר שימשו להם כמצע, ולכן רווי בהפרשותיהם.

זבל ירוק הינו גידולים חקלאיים מהירים אשר נועדו להיטמן תחת האדמה. בעשות כן, גדלה פוריות האדמה על ידי החומרים המזינים והחומר האורגני המוחזרים אל הקרקע. גידולי קטניות, כגון תלתן, מאזנים את החנקן באמצעות הבקטריה "ריזוביה" (rhizobia) המופיעה בגושים בשורשי הצמח, דבר התורם גם כן לפוריות בהזנת הפטריות שבקרקע.

דוגמה לחומרים אחרים המשמשים לזבל או כחומר מפרה הם רכיבי הבטן הראשונה של מעלי גירה. בעבר היה הזבל הדשן שבשימוש הרב ביותר. הוא עדיין נמצא בשימוש אך במידה פחותה בהרבה.

קומפוסט

קומפוסט נבדל מן הזבל בכך שהוא עשוי שאריות רקובות של חומרים אורגניים (אשר עם זאת עשויים לכלול זבל).

הומוס

ההומוס הוא תוצר פירוק חומר אורגני המצוי בקרקע בתהליכים כימיים ועל ידי בעלי חיים (למשל, תולעים).

שימושיו של הזבל

במשך מאות שנים שימש הזבל כחומר מפרה בעבודות חקלאות וחוואות, בהיותו עשיר בחנקן וחומרים מזינים אחרים המסייעים לצמיחת צמחים. הגללים היבשים של בעלי חיים גם שימשו כחומר דלק במשך ההיסטוריה. גללי גמל יבשים מהווה מקור דלק חשוב באזורי מדבר.

שימוש נוסף של זבל בעלי חיים הוא לעשיית נייר. ניתן לייצרו מגללי פילים. קיימת תעשייה זעירה מעין זו באפריקה ואסיה. ישנו גם שימוש בגללי סוסים, לאמות וקנגורו. בעלי חיים אלה אינם מעלי גירה, ולכן נוטים להעביר סיבי צמחים שלא עוכלו בגלליהם.

השפעות וסכנות סביבתיות של השימוש בדשנים

זבל מפיק חום כשהוא מתפרק, וקרו מקרי הצתה ספונטנית של גללים. על כן יש לערום אותו בגושים כבדים.
דישון יתר יכול לגרום לשגשוג של אצות בערוצי ניקוז של האדמות החקלאיות, ובטווח הארוך לירידה באיכות הקרקע. לכן יש להתאים את דרישות התזונה הצמחית וכמותה לכמויות וסוגי הדשן.
בשל הכמות הקטנה יחסית של חלבון בעשבים, אשר מהם ניזונים אוכלי העשב, יש לזבל הבקר ריח קל יותר בהשוואה לגללי טורפים - לדוגמה גללי הפיל הם כמעט חסרי ריח. עם זאת בהתחשב בכמות הזבל המוקצה לשדות, ריח עשוי להוות בעיה באזורים חקלאיים מסוימים.
גללי עופות מזיקים לצמחים כשהם טריים, אך לאחר תקופה של עיבודם כקומפוסט, הם הופכים לחומרים מפרים בעלי ערך.

ראו גם

חקלאות | הנדסת כימיה

Gourt Home::Gourt :: דשן