הרשל גרינשפן

HGrynszpan.jpg הרשל פייבל גרינשפן (28 במרץ 1921 - 1945 ^* ) - פליט יהודי שהתנקש בחיי דיפלומט גרמני בפריז, כ-10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. התנקשות זו שימשה עילה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות "ליל הבדולח". גרינשפן היה בן 17 בעת ביצוע ההתנקשות, ומקובל להניח שביצע את ההתנקשות כמעשה מחאה כנגד מדיניות גרמניה כלפי יהודיה, אם כי ישנה גם סברה חלופית הגורסת שמניע אישי עמד מאחורי המעשה. תעלומה אופפת גם את גורלו של גרינשפן.

רקע

הרשל גרינשפן (Herschel Grynszpan) נולד בהנובר, גרמניה להורים יהודים ממוצא פולני. הוא למד בבית ספר עממי בהנובר, וב-1935 החל ללמוד בישיבה בפרנקפורט. לאחר עליית הנאצים לשלטון גברו חששות הוריו לגורלו ונעשו נסיונות לשלוח אותו אל מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית. בקשתו של גרישפן לאשרה לארץ ישראל נדחתה, והוריו החליטו לשלוח אותו לדודיו שחיו בפריז, אברהם וחוה גרינשפן. ביולי 1936 יצא גרינשפן לבריסל, שם שהה אצל קרובי משפחה, ובספטמבר 1936 הגיע לפריז לאחר שהסתנן מגבול בלגיה. גרינשפן היה אז בן 15.

בצרפת, שבאותה עת הייתה משאת נפשם של מהגרים ופליטים רבים, בעיקר יהודים, היו חוקי הגירה נוקשים. במשך כחצי שנה שהה גרינשפן בפריז ללא אשרת ישיבה, עד שבפברואר 1937 קיבל אשרת שהייה זמנית. באוגוסט 1938 פג תוקף האשרה, וגרינשפן לא הצליח להאריכה. שלטונות צרפת הורו לו לעזוב את המדינה, אך גרינשפן לא ציית, ונשאר בפריז כשוהה בלתי-חוקי. היות ופג גם תוקף דרכונו הפולני והאשרה הגרמנית שלו, לא היה לו כל מקום אליו יוכל לפנות.

בינתיים, הלך והחמיר מצב היהודים בגרמניה הנאצית. באוקטובר 1938 הוחלט על התחלת גירוש שיטתי של יהודים שאינם נתינים גרמנים, וכצעד ראשון גורשו 17,000 יהודים ממוצא פולני לגבול גרמניה-פולין. הפולנים סרבו לקבל את היהודים המגורשים בטענה שאזרחותם הפולנית פקעה, ובמשך שבועות ארוכים נותרו המגורשים בתנאים קשים ללא מחסה ליד העיירה זבונשין בגבול גרמניה-פולין. בין המגורשים במבצע זה, שלימים נודע כגירוש זבונשין, היו הוריו, אחיו ואחותו של הרשל גרינשפן.

ב-3 בנובמבר 1938 קיבל הרשל גרינשפן גלויה מאחותו ברטה, שבה סיפרה לו על גורל המשפחה וביקשה את עזרתו. למחרת, ב-4 בנובמבר, קרא גרינשפן בעיתון יידיש פריזאי דיווח של כתב העיתון בזבונשין, שבו הוא מתאר בצורה קורעת לב את מצוקת המגורשים שם, ונמלא חמת זעם. גרינשפן היה באותה עת בן 17, וחי במחתרת מאימת משטרת ההגירה הצרפתית.

ההתנקשות ותוצאותיה

ב-7 בנובמבר 1938 הגיע גרינשפן לשגרירות גרמניה בפריז, שם ירה שלושה קליעים בבטנו של דיפלומט גרמני זוטר, ארנסט פום ראט. פום ראט מת מפצעיו כעבור יומיים. על פי הוראתו של שר התעמולה יוזף גבלס, קיבל מעשה הרצח פרסום נרחב בעמודים הראשיים של כל עיתוני גרמניה הנאצית. המשטר הנאצי ניצל את מקרה הרצח לארגון פרץ האלימות, ספונטני לכאורה, של ליל 9 בנובמבר 1938, שנודע כליל הבדולח.

גרינשפן נעצר בידי משטרת צרפת והוחזק במתקן כליאה לנוער, בעוד שלטונות צרפת מתלבטים כיצד לנהוג בו. גרמניה שקלה לדרוש את הסגרתו. בצרפת שלטה באותו זמן הממשלה השמאלנית של החזית העממית, שאחד ממנהיגיה היה הסוציאליסט היהודי לאון בלום. ממשלה זו לא נטתה להסגיר את גרינשפן לידי גרמניה הנאצית, שם היה צפוי למוות מיידי ללא משפט הוגן. על פי חוקי צרפת גם לא היה בסיס משפטי לדרישת הסגרה כזו: גרינשפן היה קטין, ולא היה אזרח גרמני. מאידך, הוא היה נתין זר ששהה בצרפת באופן לא חוקי, וביצע רצח בדם קר לעיני עדים. לאחר שנבדקו ההיבטים המשפטיים של הנושא, הוחלט שיועמד לדין בצרפת, והחלו ההכנות לגיבוש תיק התביעה. לגרמנים הובהר שאין לצפות להסגרתו לגרמניה, אך גבלס החליט להפיק את מלוא הרווח התעמולתי מהמשפט ופתח במסע תעמולה נמרץ, שבו הציג את היהודים כחותרים תחת הסדר והשלום של הרייך והעולם, כשהרשל גרינשפן הוא ההוכחה הניצחת לכך. עורך דין מונה מטעם הגרמנים כדי לדאוג לאינטרסים הגרמנים בתיק זה בפני מערכת המשפט הצרפתית. היות ופורמלית לא הייתה ממשלת גרמניה צד בעניין, ייצג עורך הדין, כביכול, את משפחת פום ראט.

בעקבות אירועי ליל הבדולח והקישור שעשתה התעמולה הנאצית בין השניים, קיבל סיפורו של גרינשפן פרסום נרחב באירופה ובארצות הברית. דעת הקהל היהודית הסתייגה ואף נחרדה ממעשהו, אך נעשו ניסיונות לסייע לו. למעלה מ-30,000 דולר גוייסו בתרומות למימון הגנתו, ונשכר עורך דין בעל שם למשימה - ונסן דה מורו-ז'יאפרי (מי שהיה גם פרקליטו של המתנקש דוד פרנקפורטר). בינתיים, עצרה משטרת צרפת את אברהם וחוה גרינשפן, דודיו של הרשל, באשמת מתן מחסה לשוהה בלתי חוקי. אברהם גרינשפן נידון ל-4 חודשי מאסר ולקנס כספי.

גרינשפן נותר עוד חודשים ארוכים במעצר, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וצרפת מצאה עצמה במצב מלחמה עם גרמניה הנאצית. ב-28 בספטמבר 1939 פנה גרינשפן במכתב לשר המשפטים של צרפת, ובו ביקש להתנדב לצבא הצרפתי, כדי לכפר בכך על העוול שגרם למדינה שארחה אותו. הבקשה נדחתה, וביוני 1940, כשהצבא הגרמני כבר בשערי פריז, עדיין היה גרינשפן במעצר בהמתנה להליכים בעניינו. השלטונות הצרפתים פינו קבוצת אסירים גדולה, ביניהם גרינשפן, מפריז דרומה ברכבת לאורליאן, ומשם הוצעדו רגלית לכלא בורז'. השיירה נקלעה להפצצה גרמנית, ובאנדרלמוסיה שנוצרה הצליח גרינשפן לחמוק ממנה ועשה דרכו לעיר טולוז. מסיבה לא ידועה הסגיר עצמו חזרה, וכאשר נכנעה פריז לגרמנים היה גרינשפן בכלא בעיר בורז'.

בידי הגרמנים

Sachsenhausen.jpg ב-18 ביולי 1940 הסגירו שלטונות וישי את גרינשפן לידי הגסטפו. במשך חצי שנה הוחזק במעצר הגסטפו בברלין, ובינואר 1941 הועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם זכה ליחס מועדף של אסיר מיוחס. שר התעמולה יוזף גבלס, אשר שנתיים קודם לכן כבר הפיק הון תעמולתי רב ממקרה הרשל גרינשפן בארגון התפרצות ליל הבדולח, גילה עניין אישי מיוחד בנושא. בקיץ 1941 הוחזר גרינשפן לברלין, שם הוחזק בבית המעצר "מואביט" שבעיר במשך כשנה, שלאחריה הועבר ככל הנראה שוב לזקסנהאוזן.

על פי מסמכים שנמצאו בתום המלחמה, כללו תכניותיו של גבלס משפט ראווה שיטיל "אחריות יהודית כוללת" על רצח פום ראט, ויוכיח את מעורבותו בקשר יהודי בינלאומי. המטרה הייתה להוכיח כי היהודים אחראים לפרוץ המלחמה, וכי השמדתם צודקת ונדרשת. הוכן כבר תסריט מלא לאותו משפט ראווה, שאמור היה להימשך שבוע ותוצאותו ידועה מראש. המסמכים שנמצאו כללו את הרשימה המלאה של עדי התביעה, כולל כאלה שיובאו במיוחד מצרפת, ופירוט עדויותיהם. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, עקב חוסר תיאום בין משרד התעמולה למשרד המשפטים, שיצר תסבוכת משפטית: מכתב אנונימי שהתקבל טען לקשר אהבים הומוסקסואלי בין גרינשפן לפום ראט, בניגוד לטענתו הראשונית של גרינשפן שלא הכיר כלל את פום ראט. המשפטנים הזדרזו לנצל זאת כדי לכלול גם סעיף אישום תחת סעיף 175 (החוק הנאצי האוסר על הומוסקסואליות). גבלס זעם על אזכור פרט זה בכתב האישום ללא התייעצות מוקדמת איתו. אזכור זה, לשיטתו, לא זו בלבד שמכתים את שמו של מי שההנהגה הנאצית ניסתה לתאר כגיבור הרייך, אלא גם מטרפד את היוזמה להעמיד לדין את היהדות הבינלאומית כאחראית לרצח. מיומניו של גבלס משתמעת ביקורת קשה על המשפטנים שטיפלו בפרשה:

"...גרינשפן טען עד כה, ובצדק, שכלל לא הכיר את מזכיר המשלחת הדיפלומטית בו ירה. כעת ישנו איזשהו מכתב אנונימי מפליט יהודי, הנותן פתח לאפשרות של קשר הומוסקסואלי בין גרינשפן לפום ראט. זוהי טענה יהודית אבסורדית טיפוסית. מיניסטריון המשפטים לא היסס לכלול טענה זו בכתב האישום שנשלח לנאשם. זה מוכיח שוב באיזו טפשות נהגו מומחינו המשפטיים שטיפלו בפרשה, וכמה קצרת ראות היא הפקדת עניין פוליטי כלשהו בידי המשפטנים." (יומני גבלס, 5 באפריל 1942).

עד סוף המלחמה, לא התקיים אותו משפט ראווה שתכנן גבלס.

גורלו של גרינשפן

אין ידיעה ודאית מה עלה בגורלו של גרינשפן לאחר קיץ 1942. ככל הנראה נשלח מברלין חזרה למחנה זקסנהאוזן משנקלע משפטו למבוי סתום, שם הוצא להורג או מצא את מותו בדרך אחרת עוד במהלך המלחמה, ויתכן מאוד שממש לקראת סופה.

בשנות ה-50 עלו סברות כי גרינשפן שרד את המחנות, ושוחרר בידי הסובייטים עם שחרור מחנה זקסנהאוזן, או לחילופין בידי האמריקאים בכלא מגדנבורג. עדויות לא מבוססות טענו כי הוא מתגורר בפריז או בסביבתה בשם בדוי מחשש לנקמה. כמה מטענות אלה אף היו ספציפיות למדי ותיארו את עיסוקו כמכונאי, והעובדה שהוא נשוי ואב לילדים. מסביב לידיעות אלה התפתחה תאוריה של חוקרים ועיתונאים אחדים, שגרסו כי גרינשפן עודו חי. תאוריה זו גרסה כי דווקא תכניותיו התעמולתיות של גבלס והסבך הביורוקרטי אליו נקלע הטיפול המשפטי, סייעו לו לשרוד את שנות המלחמה כשהוא נתון בידי הגרמנים, שעדיין ציפו להעמיד אותו יום אחד למשפט ראווה כנציג הקשר היהודי הבינלאומי.

ב-1960 הוציא בית משפט בבון תעודת פטירה להרשל גרינשפן לאחר פניות חוזרות ונשנות של בני משפחתו, שדרשו לקבל את גימלת הפיצויים המגיעה להם ונידחו במשך שנים ארוכות בשל הסברות כי הוא עדיין חי. צחוק הגורל הוא, שבני משפחתו, שמלכתחילה הבריחו אותו מגרמניה כדי להבטיח לו עתיד טוב יותר, דווקא שרדו בעוד בנם נקלע לגורל אכזר יותר. סוף המלחמה מצא את בני המשפחה ברוסיה, ומאוחר יותר עלו לישראל. אביו, זנדל גרינשפן, היה ראשון העדים במשפט אייכמן יחד עם בנו השני (אחיו של הרשל) מרדכי גרינשפן. בעדותם מסרו כי אין להם כל ידיעה על הרשל לאחר המלחמה, ואין כל סיבה להאמין שהוא בין החיים.

מניעי הרצח

VomRath.jpg שתי תאוריות עוסקות במניעיו של גרינשפן בביצוע מעשה הרצח. האחת, הנפוצה יותר, היא שגרינשפן פעל בחמת זעם לאחר שנודע לו על גירוש משפחתו והתלאות שעברה, נכנס לשגרירות גרמניה וירה באופן אקראי בגרמני הראשון שנקרה בדרכו. יתכן גם שסבר שהוא יורה בשגריר הגרמני עצמו. גרסה זו נתמכת בדברים שמסר גרינשפן למשטרת פריז עם מעצרו: "....להיות יהודי איננו פשע. אינני כלב. יש לי הזכות לחיות, ולעם היהודי הזכות להתקיים על פני האדמה. בכל מקום בו הייתי, נרדפתי כחיה ... ברגע שקיבלתי את הגלויה מאחותי החלטתי להרוג את אחד מעובדי השגרירות כנקמה. זהו המניע היחיד שלי". מיומנו של גבלס שצוטט לעיל עולה שזו גם הגרסה שמסר לגרמנים בחקירתו בברלין.

התאוריה השנייה, והיותר שנויה במחלוקת, היא שגרינשפן הכיר היטב את פום ראט, ומלכתחילה התכוון לחסלו על רקע אישי. ב-2001 הציג פרופ' הנס יורגן דשר (Döscher), מומחה גרמני לתקופה, את מחקרו הכולל מסמכים המעידים על קשר הומוסקסואלי שהתקיים בין גרינשפן לפום ראט. ככל הנראה קיימות ראיות לכך שפום ראט היה דמות מוכרת בקהילה ההומוסקסואלית בפריז. לא ברור לחלוטין אם גרינשפן היה עצמו הומוסקסואל, או שניצל את יפי תוארו כדי לזכות בידיד רב השפעה. מכל מקום, לפי גרסה זו, משנפגשו השניים התפתח קשר ביניהם, ופום ראט נתן לגרינשפן להבין כי באמצעות קשריו יוכל להסדיר את מעמדו החוקי בצרפת. משלא עמד בהבטחתו, נקם גרינשפן וירה בו. דשר מבסס את התאוריה שלו בין היתר על יומנו של הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד, בעצמו הומוסקסואל, שבו הוא מספר על היכרותו האישית עם הצמד פום ראט וגרינשפן בקהיליה ההומוסקסואלית של פריז. תאוריה זו גם נתמכת במסמכי התביעה הגרמנית, שכאמור נערכו בידי משפטנים ושלא על דעתו של גבלס, וכן בטיעוני ההגנה שהועלו וטירפדו את יוזמת משפט הראווה. חוקרים אחרים סבורים (בדומה לגבלס, להבדיל אלפי הבדלות), כי טענה זו אינה אלא פעלול משפטי מצד פרקליט ההגנה של גרינשפן, שנועד להקהות את עוקצה של טענת התביעה על כי פעל בשליחות קונספירציה יהודית כנגד הרייך.

קישורים חיצוניים

רון רויזן, הרשל גרינשפן: גורלו של מתנקש נשכח, (אנגלית)
שמואל חגי, הרשל גרינשפן, באתר "דעת"

לקריאה נוספת

Gerald Schwab, The Day the Holocaust Began, Praeger Publishers 1990

מתנקשים פוליטיים