אי-אלימות

אי-אלימות היא אמונה ותורת פעולה שפותחו עד כדי אורח חיים ותרבות שכנגד לתרבות האלימות. זו תפיסה הגורסת שיש לאדם הכוח והיכולת לפעול למען מטרות, לשנות ולהתמודד למען זכויותיו, ללא כוונה לפגוע או לאיים על הזולת או להשתלט על היריב.

על-פי גישה זו, האדם הפועל בדרך אי-האלימות אינו חלש, פסיבי, נכנע או ותרן, להיפך, הוא משדר את עוצמתו ופועל בדרכו בנחישות ובהקרבה אפילו תוך נכונות לשאת בכבוד גם מחיר כואב ביותר במטרה להפוך את היריב לשותף.

מקורות

אחד המקורות הראשונים של הקריאה לאי-אלימות היא בדברי ישו ב"דרשת ההר" (הבשורה ע"פ מתי פרק ה' 39-45):

המורה הגדול והמפתח של תורת אי האלימות בדורות האחרונים היה מהטמה גאנדי, שבהשפעת הנרי דייוויד תורו ולב טולסטוי הפך את אי-האלימות מרעיון עיוני ל"פעולה ישירה לא-אלימה" מול העוול. הוא קרא לה כוח האמת – "סאטיאגראהא" (בסנסקריט), ואותה יישם במאבקיו למען זכויות המדוכאים בדרום אפריקה בראשית המאה ה-20, ובהמשך במאבקה של הודו לעצמאות. גנדי אמנם נרצח לאחר השגת עצמאות להודו, אך רעיונותיו לא נעצרו ואף התפשטו ברחבי העולם.

בעקבותיו קמו קבוצות מדוכאים ומנהיגי מיעוטים רבים אשר הוכיחו שאי-האלימות היא כוח יעיל לא רק בהודו, אלא גם בארצות הברית מול הגזענות הדרומית, בדרום אפריקה מול האפרטהייד, בטיבט ומזרח אסיה, טנזין גיאטסו הפועל לשחרור טיבט, במזרח אירופה מול הדיקטטורות הקומוניסטיות, במשטרים רודניים באמריקה הלטינית, בבורמה, במזרח טימור במאבקה לשחרור מהכיבוש של אינדונזיה, ואף במאבקים גלובליים למען איכות הסביבה כמו של ארגון גרינפיס ועוד.

למה אי-אלימות?

מרבית התומכים באי-אלימות תולים את העדפתם זו בסיבות דתיות, אתיות או בניתוח פוליטי מעשי. ההצדקה הראשונה לאי-אלימות מיוחסת לפעמים לאי-אלימות עקרונית או אתית, בעוד שההצדקה השנייה ידועה כמעשית או אסטרטגית. למרות זאת, שכיח למצוא את שני הממדים הללו במחשבתם של תנועות או יחידים התומכים באי-אלימות.

במערב, השימוש באי-אלימות היה נחלתם של תנועות פועלים, תנועות שלום, תנועות ירוקות ותנועות נשים. אי-אלימות ממשיכה לשמש גם את פעילי המאבקים במשטרים מדכאים במדינות המתפתחות בגוש המזרחי לשעבר:

"ב-1989, 13 אומות המכילות 1,695,000,000 תושבים, חוו מהפכות לא-אלימות שהצליחו מעבר לציפיות הפרועות ביותר של הכל...אם נוסיף את כל המדינות בהן פעלו תנועות לא-אלימות גדולות במאה ה-20 (הפיליפינים, דרום אפריקה, תנועת העצמאות של הודו...) המספר מגיע ל-3,337,400,000, שהם 65% מכלל האנושות! כל זאת בשיניה של הטענה, אשר חוזרת ונשנית ללא סוף, שאי-אלימות לא עובדת בעולם ה'אמיתי'." (וולטר וינק, כפי שצוטט על ידי סוזאן איבס בשיחה ב-2001)

בספרו "הפוליטיקה של פעולה לא-אלימה", מציע ג'ין שארפ, אקדמאי החוקר את תורת האי-אלימות, שההעדרות הבולטת של האי-אלימות מהמחקר ההיסטורי המרכזי היא תוצאה של העובדה שהפצה של טכניקות למאבק לצדק חברתי הנשענות על העוצמה הקולקטיבית של אזרחים פעילים ומודעים, אינה משרתת את האינטרנסים של האליטה החברתית.

כיצד פועלת האי-אלימות?

הגישה הלא-אלימה למאבק חברתי מייצגת את ההתנתקות מהחשיבה הקונבנציונאלית על מאבקים, ועדיין מכילה מתוכה כמה נקודות בעלות הגיון.

בין אלו נמצא הרעיון שכוחם של שליטים תלוי בהסכמתה של האוכלוסייה הנשלטת. ללא בירוקרטיה, צבא או כוח משטרתי אשר יבצע את רצונם, ישארו השליטים ללא שום כוח. עוצמה, מלמדת אותנו האי-אלימות, תלויה בשיתוף הפעולה עם אחרים. אי-אלימות חותרת תחת כוחם של שליטים דרך המנעות מכוונת משיתוף פעולה זה.

רעיון חשוב נוסף הוא ההבנה שאמצעים צודקים ומוסריים, יובילו לתוצאה מוסרית וצודקת. חסידי האי-אלימות גורסים כי הפעולות שאנו מבצעים בהווה, מעצבים באופן בלתי נמנע את הסדר החברתי בצורה דומה. הם יטענו, לדוגמה, ששימוש באלימות על מנת להשיג חברה שלווה ושוחרת שלום הוא חסר הגיון לחלוטין.

חלק מחסידי האי-אלימות, כמו למשל אנרכיסטים נוצריים, תומכים במתן כבוד או אהבה ליריבים. עקרון זה ידוע כהצדקה הרוחנית או הדתית לאי-אלימות, כפי אפשר לראות בדרשת ההר שצוינה לעיל, בה ישו מעודד את חסידיו לאהוב את אויבם, ברעיון הטאואיסטי של "פעולה חסרת מאמץ", בעקרון הבודהיסטי של ה"מטה" (אהבה וחיבה כלפי כל יצור חי), או בעקרון ה"אהימסה" (אי-אלימות) כלפי כל יצור חי, המשותף להינדואיזם, בודהיזם ולג'ייניזם. לכבוד ואהבה כלפי היריב יש גם הצדקה מעשית בכך שהטכניקה של הפרדת המעשה מעושה המעשה מאפשרת את שינוי התנהגותו של עושה המעשה, ואולי אף את שינוי ערכיו. ההתמקדות הנוצרית הן באי-אלימות והן בהענקת מחילה לחטא מצאה את דרכה לסיפורו של הבל בקוראן. תנועות ליברליות באיסלאם משתמשות בסיפור זה בעקביות על מנת לקדם רעיונות איסלאמיים של אי-אלימות ראו למשל את האחמדים.

לבסוף, רעיון ה"סאטיה" (אמת), הוא מרכזי בתפיסת האי-אלימות של מהאטמה גאנדי. גאנדי ראה באמת כמשהו אינסופי ובלתי ניתן להבנה מלאה על ידי יחיד כלשהו. הוא האמין שכולנו נושאים בחתיכות מהאמת, אך אנו זקוקים לחתיכות של אחרים על מנת לרדוף את האמת הגדולה. אמונה זו הובילה אותו לאמונה בערך הטבוע בדיאלוג עם היריב, ומשאלה כנה להבנת מניעיהם. ברמה המעשית, נכונות להאזין לנקודת המבט של האחר תלויה במידה ניכרת בהדדיות. על מנת שהיריב יקשיב לך, עלייך ראשית להיות נכון להקשיב לו, כדי לפרוץ את המעגל.

שיטות של אי-אלימות

ביסודן מבוססות על אי שיתוף פעולה ויצירת מערכת כוח חלופית בדרכים כגון: שביתות שבת, צעדות, כניסה למקומות אסורים, שביתות רעב, חסימת דרכי גישה, הפגנות, עצומות, התבצרות, סרבנות מיסים, האטת מהירות העבודה, סרבנות גיוס, חרם מסחרי, יצור עצמאי של מוצרים, הן חלק מטכניקות ספציפיות אשר תנועות לא-אלימות השתמשו בהן. לאורך ההיסטוריה, הן היו חלק משיטות לא-אלימות אשר השתמשו בהן אנשים רגילים שהתעמתו עם אי-צדק או דיכוי.

על מנת להיות יעילות, השיטות צריכות להבחר בזהירות, תוך כדי לקיחה בחשבון של נסיבות פוליטיות ותרבותיות, ולהוות חלק מתוכנית או אסטרטגיה רחבה יותר. וולטר ווינק מצביע על ישו כאסטרטג לא-אלים היסטורי. רבים מכתביו על אי-אלימות מתגלים כשיטות מתוחכמות כאשר הנסיבות התרבותיות מובנות. לדוגמה, באחד המקרים שישו דיבר עליהם, נאמר שאם גובה חובות מסוים גרם לבעל החוב להגיע למצב שבו אין לו מה ללבוש כלל, בושה גדולה נופלת על גובה החוב – ולא על האיש העירום. לכן הצעתו של ישו - אם מישהו מבקש ממך את מעילך, תן לו גם את שאר בגדייך – היא דרך לבייש את גובה החוב ולהפוך את יחסי הכוחות באופן סמלי.

יצירתיות שכזו אופיינית לתנועות לא-אלימות. מקור השראה מוצלח לאלו המחפשים את השיטות הלא-אלימות הטובות ביותר שאפשר להפעיל, נמצא ברשימתו של ג'ין שארפ, בה כתובים 198 שיטות של פעולות ישירות לא-אלימות אשר כוללות פעולות סימליות, פוליטיות, כלכליות ופיזיות^*.

אי-אלימות הייתה בשימוש גם כשיטה של התערבות בין מדינות על מנת להרחיק מתקפות ולקדם פתרון של שלום במאבקים. נסיונות אלו נחלו כמה כשלונות (לפחות ברמה של הרחקת מתקפות), כמו במקרה של המגן האנושי בעירק, אך גם הצלחות רבות, כמו במקרה של פרויקט הליווי בגואטמלה. כרגע ישנם מספר ארגונים לא-ממשלתיים הפועלים באזור כמו למשל "בריגדות השלום הבינלאומיות" ו"כוח השלום הלא-אלים". השיטות העיקריות בהן הם משתמשים הם ליווי בלתי-מזוין ותצפיות ודיווחים על מצב זכויות האדם.

אי-אלימות כדרך חיים

עצם העובדה שתופעת האלימות היא כל כך שכיחה ברוב תרבויות העולם, גורמת לרבים לחשוב שהיא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, אולם אחרים גורסים שאלימות – או לפחות מאגר האסטרטגיות האלימות שאנו לוקחים כמובנות מאליהן – היא תופעה של ה-5,000 עד 10,000 שנים האחרונות, ולא הייתה קיימת בתקופות שלפני תחילת ביות החיות והחקלאות, ובתקופות המוקדמות של תחילת תקופת הביות.

בשביל חסידי אי-אלימות רבים, משמעותה של אי-אלימות כדרך חיים היא עמוקה יותר מאשר המנעות מאלימות פיזית ומילולית בלבד. המשמעות בשבילם היא דאגה ואהבה לכל, אפילו לאלו שאינם מסכימים עמם. משמעות זו גוררת עימה את ההכרח לדאוג גם לאלו שאינם פועלים על פי ערכי האי-אלימות. כמובן שאף אדם אינו יכול להכריח את עצמו לאהבה שכזו, ולכן זהו אחד מהאתגרים האישיים הגדולים העומדים בפני האי-אלימות – ברגע שאדם מאמין באי-אלימות בתאוריה, כיצד לחיותה?

אחד מגדולי הדוגלים באי אלימות במאה העשרים היה מהטמה גנדי, שפעל בדרכים דיפלומטיות ולא אלימות לשחרורה של הודו מדי הכיבוש הבריטי. כיום, אחד מהפציפיסטים והדוגלים הגדולים ביותר באי אלימות הוא הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו, הפועל בדרכים דיפלומטיות למען שחרור טיבט מהכיבוש הסיני.

נקודות ביקורת

לאון טרוצקי ומלקולם אקס הם דוגמאות לאנשים שביקרו את האי-אלימות, בטענה שאי-אלימות ופציפיזם הם נסיון לכפות את המוסר של הבורגנות על הפרולטריון, שאלימות היא הכרחית לשינוי מהפכני או שהזכות להגנה עצמית היא זכות יסוד.

בשיאו של הדיכוי האלים של האפרו-אמריקנים בארצות הברית בשנות ה-60, הפנתר השחור, גורג' ג'קסון דיבר על הטקטיקות הלא-אלימות של מרטין לותר קינג:

"הרעיון של אי-אלימות הוא אידאל מוטעה. הוא מניח שקיימת חמלה וחוש צדק אצל האויב. כאשר אותו אויב יכול להפסיד את הכול ואין לו מה להרוויח על ידי יישום של צדק והרגשה של חמלה, תגובתו יכולה להיות שלילית בלבד."

מלקולם אקס גם התעמת עם פעילי זכויות אדם על הנושא של אי-אלימות, בטענה שאי אפשר לשלול את האלימות כאשר אין אפשרות אחרת:

"בנוגע לאי-אלימות, זהו פשע ללמד אדם לא להגן על עצמו כאשר הוא הקורבן הקבוע של התקפות אכזריות."

האקדמאי האמריקאי, וורד צ'רצ'יל, טוען בספרו "פציפיזם כפתולוגיה", שאסור למהפכנים לשלול אף טקטיקה שתעזור להם להשיג את מטרתם. היעילות של אי-אלימות נקראה תיגר גם על ידי מפגנינים אנטי-קפיטליסטים התומכים ב"מגוון של טקטיקות" במהלך הפגנות רחוב ברחבי אירופה וארצות הברית לאחר ההפגנות כנגד ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב-1999.

אחת הסיבות לביקורות אלו כנגד האי-אלימות היא הנטייה שלה להיות אמצעי איטי והדרגתי להשגת שינוי חברתי, ולכן הקשר בין פעולה לתוצאה פחות ישיר ופחות ברור מאשר בשימוש באלימות. סיבה אפשרית נוספת היא העובדה שקיימות שיטות לא-אלימות רבות, ובחירה של שיטה שתפעל במצב מסוים עלולה להיות קשה, ולכן אי-אלימות לא תמיד מצליחה – למרות שהדבר נכון גם לגבי אמצעים אלימים לשינוי חברתי.

התומכים באי-אלימות טוענים שרבים מהמבקרים טועים כמו מלקולם אקס במקרה זה, כאשר אינו מבחין ש"אי-אלימות" אינה פסיביות או המנעות מאלימות מבחינת מחדל, אלא שזו שיטת פעולה נחושה ואפקטיבית להגנה על זכויות ולהשגת מטרות. יתר על כן רבים ממבקרי האי-אלימות ממקדים את ביקורתם בהצדקות המוסריות לאי-אלימות בעודם נמנעים מלבחון את היתרונות הפוליטיים המעשיים שלה כטכניקה למאבק חברתי. לטענתם, חלק מהמבקרים נוטים להתעלם מההצלחה ההיסטורית של אי-אלימות כנגד דיקטטורים ומשטרים מדכאים.

את הביקורת הטוענת שאי-אלימות היא סוג של פאסיביות אפשר להפריך על ידי תשומת לב להצלחה של קמפיינים לא-אלימים שנסובו סביב שלילה אקטיבית של הכנסה כלכלית מהמשטר (כמו למשל בשבירת מיסי המלח במאבק של גאנדי בהודו), או בשיתוף הפעולה הנחוץ על מנת להפעיל מפעלי תעשייה שונים. במובן זה, אפשר לראות באי-אלימות סוג של התקפה על המבנה ההיררכי של ממשלה, משטר או מפעל, ולא על האישים המרכיבים אותם.

נושא שנדון רבות הוא השימוש באלימות כנגד רכוש, בניגוד לאלימות כלפי אנשים. חלק גורסים שנזק לרכוש הוא חלק ממאבק לא-אלים, בעוד אחרים דוחים פעולות שכאלו. ויכוח זה התעורר בשאלת פעילותה של הקבוצה הישראלית "אנרכיסטים נגד הגדר", שבמסגרת פעולותיה ניסתה לחתוך את גדר ההפרדה באופן סמלי.

אי-אלימוּת בישראל

דוגמה הקדומה ביותר הידועה בתולדות ישראל, להתמודדות בדרך אי-אלימות, הוא אירוע של התנגדות יהודי הגליל בעכו ובטבריה לנסיון הרומאים להעביר את פסל קליגולה על מנת להציבו בבית המקדש את האירוע תיעדו פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס את הסיפור ניתן למצוא ב- בתקופת המנדט הבריטי הקים היישוב העברי מערכת שלטון מקבילה ופעל פעולות רבות שאפשר לכנותן אי-אלימות כמו "העפלה" ההתישבות ועוד, מאבק נוסף שראוי לציין בהקשר זה הוא מאבקם של עולי אתיופיה מול לחצי הרבנות הראשית על שמירת וכיבוד מסורתם ועצמאותם הדתית[http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=646654 בשנים האחרונות התפתחה מודעות בישראל לגבי שיטת האי-אלימות. מודעות זו מתבטאת במאבקים למען זכויות בעלי חיים על ידי קבוצות כגון "החזית לשחרור בעלי חיים", במאבקים נגד עוני ומיליטריזם על ידי קבוצות כגון "אוכל במקום פצצות", וגם במאבק נגד תוכנית ההתנתקות על ידי קבוצות כגון "הבית הלאומי".

בנוסף לכך, השימוש באי-אלימות מתפתח גם בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, במסגרתו החל תהליך של פיתוח מאבק פלסטיני עממי לא-אלים כנגד השליטה הישראלית בשטחים. חלוץ המאבק הוא מובארק עוואד מייסד "המרכז הפלסטיני ללימודי אי-אלימות" במזרח ירושלים ופעיל עד שגורש בקבוצת "ישראלים ופלסטינים למען אי-אלימות"דוגמה נוספת הייתה שביתת המיסים של תושבי בית-סחור בתקופת האינתיפדה הראשונה. עוד אחד משיאיו של תהליך זה התרחש בעת ביקורו של ד"ר ארון גאנדי, נכדו של מהאטמה גאנדי, בפלסטין, במהלכו השתתף בהפגנה באבו דיס למען מאבק לא-אלים בשליטה הישראלית [http://news.walla.co.il/?w=/90/590961. גם מהצד הישראלי התפתח מאבק לא-אלים כנגד השליטה הישראלית. מאבק זה מתבטא בסרבנות גיוס וסרבנות סלקטיבית לשירות בצבא, פעולות ישירות לא-אלימות כנגד גדר ההפרדה, צעדות אל עבר מחסומים, החרמת מוצרים שמקורם בהתנחלויות, משלחות סיוע לכפרים פלסטינים (לעיתים בניגוד לחוק) ועוד.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אי אלימות | אידיאולוגיות

Gourt Home::Gourt :: אי-אלימות