אדוארד הראשון מלך אנגליה

Edward I of England - Illustration from Cassell History of England - Century Edition - published circa 1902.jpg אדוארד הראשון לבית פלטנג'נט, (17 ביולי 1239 - 7 ביולי 1307) מלך אנגליה בשנים 1272-1307. נחשב לאחד המלכים המוצלחים ביותר בימי הביניים, מלך שקידם את מוסדות השלטון באנגליה, והרחיב את שטחה. אדוארד כבש את ווילס וסיפח אותה לממלכה, וחיזק את שלטון אנגליה בסקוטלנד. אדוארד ידוע גם כמי שבתקופת שלטונו גורשו היהודים משטחי בריטניה.

נסיך ויורש עצר

אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר ב-1239 לאביו הנרי השלישי, ולאימו אלינור מפרובאנס. נודע גם כ"ארך-הגפיים" וכ"פטיש הסקוטים". אביו קרא לו אדוארד על שם המלך האנגלו סקסי האחרון , והקדוש האהוב עליו המלך אדוארד המוודה.

הוריו של הנסיך תמכו באופן נרחב באומנויות, ולכן קיבל אדוארד חינוך נרחב, כולל לימוד אנגלית, לטינית, מדע, מוסיקה, ואמנויות.

בשנת 1254 נסע אדוארד לספרד כדי להנשא לאלינור מקסטיליה בנישואים מאורגנים. אדוארד היה בן 15 ואשתו בת 9, ולימים נולדו להם 16 ילדים. כמתנת נישואים העניק לו אביו את שטחי ארץ נרחבים בוילס, אירלנד, ואת גסקוניה , חבל ארץ בצרפת שהיה אחד האחרונים שנותרו בשליטת מלכי אנגליה. אדוארד בילה שנה בגסקוניה, כדי ללמוד את ניהול האזור.

כנער, חזה אדוארד בתבוסות ובהשפלות של אביו, כולל הכניעה שנאלץ להכנע ללחץ הבארונים, ובמיוחד אויבו הגדול של הנרי, גיסו סימון ממונפור.

בשנת 1261, מרד המלך בשלטון הבארונים, ובקש את תמיכתו של מלך צרפת לואי התשיעי שנודע אחר כך בכינוי לואי הקדוש. אדוארד נטה תחילה לתמוך בבארונים אולם לאחר שלואי הצטרף לאביו, תמך אדוארד במלך ועמד לצידו במלחמת האזרחים שפרצה ב-1263.

ב-1264 ניצח מונפור את צבא המלך בקרב לואס (Lewes), ואדוארד הוחזק כבן ערובה במחנהו של מונפור כדי לוודא שהמלך המנוצח עומד בתנאי חוזה השלום שהושתו עליו. אדוארד נמלט מהשבי, והביס את מנפור בקרב אוושם, בו נפל סימון ממונפור בקרב. אדוארד רדף את בניו של מונפור שהיו בני דודו, אולם עסק גם בשיקום המדינה ובפיוס בין המלך לבארונים, פיוס שנסתיים בטוב ב-1267.

אדוארד במסעי הצלב

ב-1270 יצא אדוארד בראש צבא גדול למסע הצלב השמיני, לאחר שהפרלמנט הבריטי הטיל מס ללא תקדים בשיעור חמישה אחוז על כספם ורכושם של כל אנשי הממלכה, כדי לממן מסע צלב להצלת ארץ הקודש. מסע צלב זה אורגן על ידי מלך צרפת לואי התשיעי, כדי להלחם בסולטן הממלוכי בייברס, שכבש חלקים נרחבים משרידי ממלכת ירושלים, שכבר מזמן לא שלטה בעיר הקודש. לואי שוכנע לנסות לכבוש תחילה את טוניס כדי שתשמש קרש קפיצה לכיבוש מצרים . ביולי 1270 הפליג לואי התשיעי מסיציליה לטוניס , אולם כוחותיו לא עמדו בחום הגדול ורבים מהם מתו משתיית מים מזוהמים, ביניהם המלך לואי עצמו. אדוארד החליט להמשיך במסע הצלב, שינה את מסלולו והפליג לעכו בה נחת במאי 1271, בראש כוח בן 100 אבירים. מסע צלב זה נודע כמסע הצלב התשיעי. אדוארד ניצח במספר קרבות קטנים אך בשל כוחותיו הלא מספקים וחילוקי דעות בכוח הפלישה הבינלאומי, חתם על הסכם הפסקת אש עם בייברס. ביוני 1272 ניסה מתנקש מכת החשישיון השיעית לרצוח את אדוארד, אך נכשל, והנסיך הפליג לסיציליה.

Edw1.jpg]]

על כס המלכות

בינתיים, מת בנובמבר 1272 המלך הנרי. עקב שמו הטוב, יכולותיו הצבאיות, והשמועות המופרזות שהגיעו ממסעי הצלב, הוכרז אדוארד כמלך ללא מתנגדים והבארונים נשבעו לו שבועת אמונים. אדוארד חזר לאנגליה רק ב 1274 והוכתר למלך בכנסיית וסטמינסטר.

הכנעת הוולשים

בשנת 1267, בימי המלך הנרי השלישי נחתם שלום מונטגומרי לפיו ניתנה עצמאות חלקית לווילס. הנסיך לליוולין אפ גרופיד (Llywelyn ap Gruffid) שפירוש שמו "כמו אריה" הרחיב את שליטתו אל נחלות המארש בדרום ווילס וקיבל את התואר הנסיך מווילס, אם כי באופן פורמאלי חויב בשלמי כבוד למלך אנגליה. אדוארד סרב להכיר בהסכם שחתם אביו ולליוולין מצידו לא התיצב לטקס ההכתרה בוסטמינסטר. ב-1275 לכדו פירטים בשרות אדוארד ספינה שהובילה את אלינור ממונפור, בתו היחידה של סימון ממונפור אויב המלך, כדי להנשא ללליוולין.

לאחר שלליוולין סרב להצהיר נאמנות לאנגליה, יצא אדוארד למערכה נגד ווילס בשנים 1276 ו-1277. לליוולין הוכרח לשלם את מיסי הנחלה לאנגליה, והורשה לשלוט רק ברצועת אדמה צרה בגווינד Gwynedd, אחד ממחוזות ווילס. ברם ב-1282 פתח דייוויד (או דפיד - Dafydd) במרד נגד השלטון האנגלי. אדוארד דיכא את המרד באכזריות. ללוולין נהרג בקרב ואחיו נתפס, עונה קשות, והוצא להורג ובכך הושם הקץ לעצמאות הוולשית.

אדוארד הקים סדרת טירות מבוצרות סביב גבולות ווילס שהידועה ביניהן הייתה טירת קרנארפון - Caernarfon, ווילס סופחה בחוק לאנגליה, והמלך העניק לבנו הבכור אדוארד את התואר הנסיך מווילס, תואר המוענק מאז ועד היום לכל בניהם הבכורים של מלכי אנגליה.

מלחמות הסקוטים ומותו

לאחר הכנעת ווילס, הפנה אדוארד את תשומת ליבו לסקוטלנד. בתחילה, ניסה לעשות זאת באמצעים מדיניים. הוא תכנן להשיא את בנו, למלכה הילדה של סקוטלנד, מרגרט, אולם לאחר שמרגרט מתה, הסכימו האצילים הסקוטים כי אדוארד יבחר את היורש לכתר סקוטלנד מתוך הטוענים לכתר.

אדוארד בחר בג'ון באליול וקיווה כי זה יסכים להשבע אמונים לאנגליה ולתמוך בה, כספית וצבאית במלחמתה נגד צרפת. מנגד, ג'ון באליול ראה בכך השפלה וב-1293 כרת ברית עם צרפת והתכוון לפלוש לאנגליה.

אדוארד כינס את הצבא הגדול ביותר עד אז, החריב את העיר ברוויק וטבח בתושביה, והמשיך לדאנבר ואדינבורג. מאדינבורו נטל המלך את אבן הגורל שנלקחה לכנסיית וסטמינסטר, שם נודעה ככסא המלך אדוארד ושימשה להכתרת מלכי אנגליה מ-1308 ועד 1996, שבה הוחזרה לסקוטלנד. באליול ויתר על הכתר ונכלא במצודת לונדון , שלוש שנים לפני שחזר לאחוזותיו בצרפת. כל בעלי האדמה בסקוטלנד נדרשו להשבע שבועת אמונים לאדוארד, והוא שלט בסקוטלנד כבפרובינציה אנגלית באמצעות משנים למלך.

אדוארד תכנן לאחד את אנגליה וסקוטלנד לממלכה מאוחדת אחת, אך לא הספיק לעשות זאת. הוא מת ב-1307 בדרכו להלחם ברוברט ברוס מנהיג הסקוטים החדש. אדוארד ציווה כי יבשלו את בשרו וכי עצמותיו יצאו לקרב נגד הסקוטים אולם ליבו ייטמן בירושלים. משאלתו לא התמלאה והוא נקבר בטקס פשוט בכנסיית וסטמינסטר. על כס המלוכה באנגליה עלה בנו אדוארד השני.

מדיניות פנים וחקיקה

כדי לממן את מסעי הצלב, את מלחמותיו בווילס ובסקוטלנד, ואת הקמת המבצרים לאורך גבולות הממלכה, היה זקוק אדוארד לכסף. אדוארד לווה כספים למימון המערכה ונכנס לחובות כבדים וכדי להחזירם הזדקק לתמיכה ציבורית רחבה בגיוס כסף על ידי הטלת מיסים.

אדוארד חשב לעשות זאת על ידי גיוס תמיכתם של בעלי האדמות הקטנים, ושל הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים בערים. כדי לעשות זאת גייס אדוארד לצידו את הפרלמנט. עד ל-1286 זימן אדוארד פרלמנטים פעמיים בשנה (בימים ההם הייתה זו סמכותו הבלעדית של המלך לזמן פרלמנט ולהיוועץ בחבריו) בשנת 1295, כאשר נזקק אדוארד לכסף כדי להילחם בפיליפ מלך צרפת (שהפקיע את דוכסות גסקוניה) זימן אדוארד את האספה הנרחבת ביותר שזומנה עד אז באנגליה. אספה זו נודעה בשם "הפרלמנט לדוגמה" מאחר והיא יצגה את כל שכבות החברה באנגליה : הבארונים, הכמורה, האבירים והעירוניים. מאז הכילו בדרך כלל הפרלמנטים נציגים של כל השכבות הללו.

אדוארד השתמש בסמכותו המלכותית לבסס את זכויות הכתר על חשבון זכויות היתר הפיאודליות של הברונים, לקדם את השוויון בפני החוק, להטיל מיסים, ולנסח בכתב את החוק המקובל.

בעשותו כן, הדגיש אדוארד את סמכויתיו של הפרלמנט, ובעזרת הצ'נסלור שלו רוברט בורנל, חוקק חוקים חדשים.

הוא החל זאת בממנו סקר מקיף של השלטון המקומי שהגדיר את זכויות הכתר ורכושו ותיעד עוולות של המנהל. סקר זה נודע בשם מאה המגילות.

חוק וסטמינסטר הראשון מ-1275 ניסח בכתב 51 חוקים קיימים, רבים מהם מהמגנה כרטה, שעסקו בסחיטת כספים על ידי אנשי בית המלוכה, עורכי דין ודיינים, בנהלים משפטיים ובחופש הבחירות.

הפרלמנט שכינס אדוארד חוקק חוקים שנגעו לסחר בצמר ובעור, מיסי ירושה ומתנות לכנסייה. חוקים נוספים הגדירו והגבילו את מערכת השיפוט הפיאודלית שמנעה את הצדק השוויוני לכל, והגדירה בכתב את נוהלי השיטור לשמירת הסדר הציבורי.

כמו כן חוקק אדוארד חוקים שהגבילו את האריסות לתקופת חיי האריס, והמעיטו את העברת האדמות הפיאודליות באופן לא מבוקר.

בסוף תקופת שלטונו מינה אדוארד ועדת שופטים שיצאה למחוזות אנגליה ועסקה בהדברת הפשיעה והשחיתות.

אדוארד והיהודים

כדי לממן את מלחמתו בווילס, הטיל אדוארד מיסים על המלווים בריבית היהודים. ההוצאות היו כה גדולות, עד שהמלווים בריבית התרוששו. כשהיהודים לא יכלו לעמוד בתשלומים, האשימה אותם המדינה בחוסר נאמנות. אדוארד הגביל עוד יותר את זכויות היהודים ואסר עליהם לעסוק בהלוואה בריבית. אדוארד חייב את כל היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד. אדוארד המשיך לרדוף את היהודים ואסר את כל ראשי המשפחות היהודיות, באשמת זיוף מטבעות והלואה בריבית בניגוד לחוק. השופטים קיבלו להנחיות להחמיר עם העצירים היהודיים וב-1278 הובלו כ-300 מהם למצודת לונדון ונתלו, ורבים אחרים נהרגו בבתיהם בפקודת השלטון.

לבסוף, בשנת 1290 גרש אדוארד את כל היהודים מאנגליה, גרוש שנמשך 350 שנה עד לתקופת שלטונו של אוליבר קרומוול שהתיר את חזרת היהודים לבריטניה.

קישורים חיצוניים

ביוגרפיה מפורטת, עובדות וציטוטים מתוך אתר בית המלוכה הבריטי (אנגלית)

לקריאה נוספת

ספרו של וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית בתרגום אהרון אמיר, הוצאת עם הספר 1965, תשכ"ה

Gourt Home::Gourt :: אדוארד הראשון מלך אנגליה