רנסאנס (ידוע גם בשם "תחיה") היא תקופה היסטורית. פירוש המושג בצרפתית הוא "לידה מחדש", ובהקשר זה הוא מורה על תחייה של תרבות יוון העתיקה ורומא. אנשי הרנסאנס ניסו לחדש את הרוח הקלאסית (למשל, באמנות ובספרות), המנוגדת לרוח הכנסייה, שהעמידה במרכז את האל ולא את אושרו של האדם בעולם הזה.

ראשית הרנסאנס באיטליה במאה ה-14, שבה היו ערי מדינה קטנות ורפובליקניות, ולא מדינות מלוכניות. אף שהחברה נותרה דתית כפי שהייתה, ואף העמיקה את דתיותה, ניתן כוח רב לאנשי ציבור חילונים, ובעיקר לעשירים המופלגים שעמדו בראשי הערים.

פטרונות

---

אמנות הרנסאנס באיטליה פרחה בכמה מרכזים חשובים, שהראשון בהם הוא העיר פירנצה. קוזימו דה מדיצ'י, שהפך את בית מדיצ'י לאחת המשפחות החזקות בעולם, תמך באמנים חשובים רבים בעיר, בהם גיברטי, ברונלסקי, דונטלו, אלברטי ופרה אנג'ליקו. בחצר המדיצ'ים נוצר חוג תוסס ופורה של אמנים, משוררים ופילוסופים. קוזימו היה אחראי למימון כמה מהמפעלים ההומניסטיים החשובים ביותר, בהם תרגום כתבי אפלטון מיוונית ללטינית בידי מרסיליו פיצ'ינו.

אחד החידושים החשובים של מוסד הפטרונות הוא שהכנסייה לא הייתה עוד מקור הפרנסה היחידי של אמנים. התעשרותם של חילונים איפשרה להם להפוך לכוח מרכזי לא רק בפוליטיקה ובמסחר, אלא גם בתרבות. אספני אמנות חילונים אלה התעניינו לא רק בנושאים דתיים, אלא גם בנושאים חילוניים, מיתולוגיים ואלגוריים. האמנים עיטרו למענם ארמונות, רהיטים וכלי בית. באותה עת שיגשגה בפירנצה אמנות ציורי הדיוקן, שבאמצעותה יכלו האמנים לגמול לפטרוניהם.

אמנות פלסטית

---

Mona Lisa.jpg "לה ג'וקונדה", יצירתו הגדולה של לאונרדו דה וינצ'י]] עוד לפני תקופת הרנסאנס התעניינו אמנים ביצירות ריאליסטיות יותר וסימבוליות פחות, כפי שהיה מקובל באמנות הנוצרית של ימי הביניים. באמנות הכנסייתית היה עקרון הייצוגיות חשוב בהרבה מהדיוק. אמנות הרנסאנס, לעומת זאת, העניקה חשיבות לסימטריה, לפרספקטיבה (שהייתה אחד ממקורות ההשפעה הבולטים ביותר של אמנות הרנסאנס), לקומפוזיציה ולמשחקי אור וצל. אמני הרנסאנס היו מיומנים בציור, בפיסול ובארכיטקטורה.

הרנסאנס המוקדם הושפע מאוד מהארכיטקטורה הקלאסית, ונבנו בו מבנים בהשפעתו, המותאמים לתקופה. ברונלסקי וג'יברטי, למשל, התחרו ביניהם על הכנת הדלת היפה ביותר לבפטיסטריום. נושא היצירה על הדלת צריך היה להיות עקידת יצחק. ההוד, ההדר והסימטריה של ג'יברטי ניצחו.

הפריחה הגדולה באיטליה נקטעה בשל המגפה השחורה שחיסלה מספר אדיר של אמנים באירופה. בעקבות זאת נוצר מצב מעניין: ישנם חוקרים הטוענים שניצולי המגפה, שבידיהם נותר ממון רב (מהירושות של המתים הרבים), חשו צורך להשתמש בכספם ולהפריז בהנאות החיים. בעקבות זאת נוצרה באיטליה אופנה צעקנית, ספרות נהנתנית (למשל הדקאמרון של בוקאצ'ו) ועניין גדול ברכישת יצירות אמנות לבית. עושר מבוזבז זה, טוענים חלק מהחוקרים, קידם מאוד את ההשקעה באמנות.

במאה ה-15 ובמאה ה-16 שוב חזרו האמנים לפרוח, בעיקר הודות לשתי המהפכות של התקופה: גילוי אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס והמצאת הדפוס בידי גוטנברג. גדול אמני הרנסאנס היה לאונרדו דה וינצ'י ששילב אמנות עם הנדסה ומדע. לאונרדו היה "איש אשכולות" שהתעניין וחקר מספר רב של תחומים: מדע, אמנות, הנדסה, מכניקה, תעופה, הידרודינמיקה, ביולוגיה ואנטומיה. בדמותו הוא גילם את האידאל ההומניסטי של איש הרנסנס. בנוסף ללאונרדו פעלו אמנים גדולים אחרים, ביניהם רפאל, מיכאלנג'לו ועוד.

הרנסאנס פרח בעיקר בערי-המדינה של איטליה (כגון ונציה, פירנצה, רומא וורונה), שצברו הון רב הודות למסחר שקיימו עם ארצות הים התיכון והשירותים הימיים שסיפקו לצלבנים במהלך מסעי הצלב ואחריהם.

ההומניזם של הרנסאנס

---

אחד הכוחות שהובילו את הרנסאנס היה תנועת ההומניזם. ההומניסטים היו אנשי ספר שהעריצו את התקופה הקלאסית, את השפה היוונית, את הלטינית הקלאסית (להבדיל מהלטינית של ימי הביניים, גרסה מודרנית יותר ששימשה את רוב מחברי הספרים בתקופה), את צורת השלטון היוונית-הרפובליקאית ואת תורות המוסר הקלאסיות, שהעלו על נס את המידות הטובות של האדם לפי פילוסופים כמו אפלטון ואריסטו.

ההומניסטים רצו לעצב אדם אקטיבי, שישפיע על עולמו ויקבל על עצמו אחריות לחברה ולענייני הציבור, שיהיה אמיץ, משכיל (כלומר בקיא בעיקר בספרות קלאסית), ולחיות לפי אמרתו של הנואם הרומי קיקרו: "אני אנושי: דבר אנושי אינו זר לי" (homo sum: humani nihil a me alienum puto). אדם טוב זה ניחן ב"סגולה הטובה", ה-virtu. מובן שסגולה טובה זו מתממשת באופן הטוב ביותר במשטר רפובליקני, שבו לכל אזרח יש הזדמנות להביע את הסגולות הטובות שלו. מובן גם שמידות טובות אלו אינן בראש מעייניה של הכנסייה, שלפחות באופן עקרוני הדגישה את השאיפה לצניעות, ענווה, עוני מרצון ובעיקר - השאיפה לחיים בעולם הבא, ולא בעולם הזה. ההומניסטים חיו בעולם הזה, ופיתחו תאוריות המיישבות עמדה זו עם העמדה הנוצרית.

כדי לקדם את מטרתם הקימו הוגי הרנסאנס בתי ספר, שבהם למדו מקצועות שכונו "הומניסטיים", ובעיקר שיננו בהם שירה אפית, ספרות קלאסית ופתגמים, ושקדו על לימוד היוונית והלטינית. במהלך מבריק הצליחו המורים ההומניסטים להפוך למוריהם של אצילים ובני מלכים, וכך הפיצו את המורשת ההומניסטית.

התופעה המעניינת נותרה לא רק באיטליה, ועם המלחמות הרבות שניטשו על אדמתה, עבר המרכז ההומניסטי לצפון אירופה, ובעיקר להולנד - ארץ הולדתו של "נסיך ההומניסטים" ארסמוס מרוטרדם, לאנגליה - ארצו של ההומניסט תומס מור, שחיבר את הספר ההומניסטי המובהק אוטופיה ולצרפת.

ספרות

---

מלכה של הספרות היפה ההומניסטית הוא כנראה המשורר ההומניסט פרנצ'סקו פטררקה (1304 - 1374). שיריו העניקו לגיטימציה לספרות שנכתבה באיטלקית - ולא בלטינית, השפה הגבוהה שבה נכתבה ספרות עילית באותה תקופה. הוא זכה להערצה כבירה בפירנצה עוד בחייו, ואף הוכתר בעלי דפנה, כמנהג ההוקרה הקלאסי.

פטררקה גדל בביתו של קרדינל בחצר האפיפיור באביניון, וכל ימיו קיבל משכורת מהכנסייה ככומר מחליף, כביכול (מובן שלא עסק בכך למחייתו). רבים משיריו הקדיש פטררקה לאהובתו הצעירה לאורה.

פרט לשירה איטלקית כתב פטררקה ספרים רבים בלטינית, שזיכו אותו בכבוד רב. פטררקה, שהעריץ את התרבות הקלאסית, היה אחד הראשונים שעסקו בארכיאולוגיה, ולא התייחסו לשברים ברומא כאל פסולת. הוא אסף מטבעות עתיקים ופסלים, ולמד מהם רבות על השפה והתרבות הקלאסיים. פטררקה היה מודע מאוד לכך שעיני העולם - בהווה, אך בעיקר בעתיד - נשואות אליו, ודאג להפנות מסרים לדורות הבאים.

סופר חשוב אחר הוא ג'ובאני בוקאצ'ו, מחבר הדקאמרון. ספר זה, שנכתב אף הוא באיטלקית, זכה להצלחה עצומה באיטליה. אחד החידושים הגדולים בו הוא היותו כתוב בפרוזה ולא בשירה. עד אז, גם סיפורים נכתבו בחרוזים, ודאי בספרות היפה.

הדקאמרון הוא אוסף סיפורים שסיפרו בני טובים מפירנצה זה לזה בזמן ששהו בוילה בכפר מאימת המגפה השחורה המשתוללת בערים. הסיפורים יראו פרועים וגסים גם לקורא בן ימינו, ורבים מהם מציגים את אנשי הכנסייה כמושחתים, טיפשים או תאבי מין (כמו רוב הדמויות בספר).

קישורים חיצוניים

---

• הדקאמרון - אתר המוקדש לדקאמרון, כולל הטקסט המלא באיטלקית ובאנגלית ומחקרים.
• ארכיון המדיצ'י - ארגון ללא כוונות רווח המעניק לציבור גישה לארכיון המשפחה ומספק מידע רב על התקופה.
• אוטופיה מאת תומס מור - הטקסט המלא של הספר ומאמרים על תומס מור.

הרנסאנס | תקופות היסטוריות | אסכולות באמנות

Renaissance | Renaissance | عصر النهضة | Ренесанс | Renaixement | Renesance (umělecký sloh) | Dadeni Dysg | Renæssance | Renaissance | Αναγεννησιακή τέχνη | Renesanco | Renacimiento | Renessanss | Pizkundea | رنسانس | Renessanssi | Renaissance artistique | Renacemento | Renesansa | Reneszánsz | Renaisans | Rinascimento | ルネサンス | 르네상스 | Renaissance | Renesansas | Ренесанса | Zaman Pembaharuan Eropah | Renaissance | Renaissance (14e-16e eeuw) | Renessansen | Renessansen | Odrodzenie | Renascimento (movimento cultural) | Renaşterea | Эпоха Возрождения | Renesansa | Renaissance | Renesancia | Renesansa | Rilindja | Ренесанса | Renässans | மறுமலர்ச்சி | ยุคฟื้นฟูศิลปวิทยา | Rönesans | Ренесанс | Phục Hưng | 文艺复兴